לקפוץ

2ילד קופץ

אחרי שנים שגרנו בדירה הקטנה בשיכון 67', עברנו סוף סוף לבית בשכונה החדשה שליד הבריכה. משך כל החורף הראשון אבא הקדיש שעות בכל ערב לבניית מרתף בעזרת את חפירה ומלט. הוא חפר ויצק ויצר, ולאט-לאט הקים לנו במו ידיו בית קטן נוסף מתחת לבית, שלא יחסר.

אליהו השכן הגיע יום אחד להעיף מבט על העבודה, ומאוד התרשם. לאחר מכן הוא התחיל להסתובב וללקט פה ושם כלי עבודה, וכל הזמן חזר אל אבא עם שאלות.

בוקר אחד גילינו יריעות יוטה רחבות שנפרשו סביב ביתו. ההסתרה הלא צפויה בקיבוץ שבו כולם יודעים הכול, יצרה מיד ארשת מסתורין של עשייה תמוהה.

בתוך זמן קצר מריצות עמוסות עפר נצפו עושות דרכן אל הגינות ברחבי הקיבוץ בשעות מוזרות של הלילה, ואיתן התחילו לזרום גם השערות. פעם אחת, בליל שישי, התיישבנו כמה חבר'ה על הנדנדות הישנות של גן השעשועים בחושך. ראינו את אליהו חולף על השביל עם פנס ראש ודפדפת. הוא בכלל לא שם לב אלינו, ורק מלמל משהו כמו "זה בדיוק מה ש……. או אולי בכלל צריך…", וכל מיני משפטים כאלה שבכלל לא נגמרו, והלך והתרחק לכיוון הגנונים.

מאור חשב ש "עכשיו-עכשיו" זה הזמן להעיף מבט באתר הבניה, ורועי הסכים איתו. אני הצטרפתי כי כבר היה מאוחר וזה היה בכיוון של הבית, וכשהגענו הם החליטו שאני אשמור שאליהו לא יחזור, בזמן שהם יכנסו פנימה להסתכל. שמחתי, כי ממש לא רציתי להיכנס לשם עם כל היריעות השחורות והחושך.

למאור הייתה מצית זיפו שלקח מאח שלו, והוא הדליק אותה ואמר לי לשרוק אם מישהו בא, לפני שהוא ורועי נעלמו בחושך שמתחת לבית. אז ישבתי ככה, רועד מקור או מפחד במרחק של חצי דקת הליכה מהבית, ומחכה שיחזרו כבר כדי שאפשר יהיה ללכת לישון.

אני לא יודע מה הם עשו, אבל זה לקח המון זמן. כבר חשבתי שהם אולי ברחו מכיוון אחר והשאירו אותי שם, אבל בכל זאת חיכיתי. ישבתי בפינה צמוד ליריעה השחורה ליד שיח גדול , ופתאום לפני שהספקתי להבין מה קורה פנס האיר עלי ועל חולצת השבת הלבנה שפתאום נזכרתי שאני לובש. אליהו עמד שם, במרחק של אולי חמישה צעדים ממני.

הוא פשוט עמד והאיר, ואני רק הורדתי את הראש למטה. אחרי שהבנתי שזה לא יעזור הרמתי אותו בחזרה עם מבט כזה, אולי כמו של הכלב שמסתובב ליד המרכז ורוצה שירחמו עליו. הוא האיר לי אל תוך העיניים בכוונה, חייך בשיניים בוהקות, ואמר: " אתה תהיה הראשון". אחרי זה הוא פשוט עלה במדרגות ונכנס הביתה .

כשהוא הלך נזכרתי שבעצם הייתי צריך לשרוק, אז ניסיתי אבל לא הצלחתי. פתאום הרגשתי ממש עייף, ורק רציתי ללכת לישון, ולהתעורר ולחשוב שזה היה חלום, אבל המשכתי לחכות עד שמתישהו מאור ורועי חזרו. הם ליוו אותי עד הפתח של הבית ואמרו שהייתי גדול. "כמעט כמו הבור הזה שאליהו חופר".

למחרת רצו השמועות בקיבוץ . בארוחת הצהרים שמעתי מעינת שמאור זרק אבנים אל הבור החשוך ולקח מלא-מלא זמן עד שהן פגעו במשהו. וביום ראשון אחרי בית הספר,שרון סיפר לכולם במרכז שמאור ורועי ירדו במשך כמעט שעתים במדרגות אל תוך הבור ולא הגיעו אל הקצה. הוא גם אמר שהשתנתי בתחתונים כשאליהו תפס אותי.

כשהגעתי הביתה אחותי הגדולה, רוני, אמרה לי להיזהר כשאני קופץ, ולא הבנתי מה היא רוצה אבל זה נשמע קצת מבהיל. עד יום שלישי כולם כבר שמעו שאליהו חופר מנהרה עד לסין, ושאני אהיה הראשון שיקפוץ לשם.

בנג'ו תפס אותי בארוחת בוקר אחת ואמר שהסיניות הן גם נחמדות וגם קומפקטיות, אז כדאי שאביא איתי בחזרה איזה שתים-שלוש בתיק. סבא חשב שכל הסיפור הזה לא הגיוני. הוא פחד שאני אתקע באמצע הדרך, אבל דוד יוסף הסביר לו שאין סיבה שזה לא יעבוד "כי מדובר ביישום פשוט של תנועה הרמונית" , ושאני אמור לעבור דרך מרכז כדור הארץ במהירות ולנחות בסין בלי מהירות "בערך…". כשהוא סיים להסביר כולם הסתכלו עליו הנהנו, ולקחו עוד שלוק מהקפה, אבל אני לא ממש הבנתי.

אחותי רוני חשבה שיהיה לי חם באמצע כדור הארץ כי היא למדה בשיעור נושא שיש שם לבה, אבל הסבירו לה שלכל בעיה יש פתרון ושהיא לא צריכה לפחד כל כך…

מאז אותו יום שהסיפור התחיל להתגלגל אליהו התחיל לזרוח. כולם היו באים, ומביאים לו עוגות ופומלות ומיץ רימונים אל השולחן שפתח ליד הבית. הם היו מנסים לדבר איתו, לשאול איך מתקדם והאם הוא צריך עזרה, והוא רק היה אומר שהכול מתקתק לפי התכנית ושהעוגות נורא טעימות. אבל חוץ מזה, אף אחד לא הורשה לעבור את מסך היוטה מלבד מריצות העפר וכמה עובדים מטובא שהיו סוחבים פנימה כל מיני ברזלים ולא מוציאים מילה מהפה.

אחרי חודשיים החגיגה נרגעה קצת, כי לכולם תקתקו בראש מספיק שהכול מתקתק כמו שצריך אז הם חזרו למרפסות ולסוכות כדי לאכול שם את העוגות ולשתות תה זוטה במקום המיץ-רימונים שנגמר. כנראה הרגיש להם שיותר כייף פשוט לשבת מול החרמון הלבן והעמק הפורח , ולא להזדמזם במעגלים כמו דבורים מול אתר הבניה.

עברו כמעט שנתיים, ואף אחד כבר לא דיבר יותר על הבור של אליהו ועל איך שאני הולך לקפוץ לסין. ואז, בלילה של היומולדת שלי, אחרי המתנות והעוגות והכול, ואחרי שכבר סיימתי להתקלח ולצחצח, אליהו דפק בדלת, נכנס ואמר שאנחנו צריכים להתחיל להתארגן, כי "עוד מעט יהיה שם בוקר". אז אבא הביא לי קצת כסף ואמר שלא אחזור מאוחר, ואחרי זה הוא ואמא חיבקו אותי, וראיתי שהם מתרגשים. גם אני התרגשתי, כי לא כל כך ידעתי מה יהיה שם, אבל אליהו אמר שהוא יסביר הכול.

לפני שנכנסנו הוא נתן לי פנס כדי לראות איפה אני דורך, ואמר לי להישאר קרוב.ירדנו במדרגות ובינתיים הוא הסביר לי ככה: הוא אמר שכשנגיע לקצה אני פשוט צריך לקפוץ, ואז אפול למטה עד שאגיע לסין, ושזה ייקח קצת זמן. אחר כך, כשארצה לחזור, אני צריך פשוט לקפוץ דרך הפתח שבסין בחזרה לכאן, אבל לפני זה כדאי שאלחץ על הכפתור שליד הבור, כדי שהוא יבוא לאסוף אותי בזמן ולא יחכה כאן סתם.

הוא נעמד מאחורי ואמר שאני יכול לקפוץ. אז התקדמתי לאט אל הקצה והסתכלתי למטה. לא ראיתי כלום. לא היה קר או חם, וכמעט לא הייתה רוח. הכול היה פשוט שחור ומאוד שקט, וזהו.

נעמדתי ממש על הקצה ולרגע חשבתי שמוזר שאני לא מפחד.

עצמתי עיניים.

וחיכיתי עוד קצת עד שממש יתחשק.

ופתחתי אותן .

וקפצתי.

 

 

(סיפור דימיוני, כמובן 🙂

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s