שעת בין הערביים

הקדמה:

לפני שעזב לדרכו, שאל אותי חבר לקורס הטייס שאלה פילוסופית עמוקה: "נניח שאתה מפקד של סירה מהירה", הוא אמר, "ואתה מקבל דיווח שיש שני אנשים שעומדים לטבוע: אחד נמצא מזרחית אליך והשני בכיוון מערב . לא תוכל להספיק להציל את שניהם, ועליך להחליט את מי להציל. אה, דרך אגב – אחד מהם ישראלי ואחד ערבי. את מי תציל?".

התשובה האינסטינקטיבית שלי היתה ברורה, אבל שמרתי אותה לעצמי והחלטתי לחשוב עוד קצת על השאלה – אולי מתחבאות בה נקודות שלא שמתי לב אליהן עדיין. כמעט 12 שנה אחרי, השאלה עוד חיה בי יחד עם הידיעה שההחלטה היא אולי חד משמעית, אבל בכל מה שנוגע לשיקולים – השחור והלבן יוצרים תמונת אפשרויות בעלת מורכבות אינסופית, אם רק מתעכבים להביט בה.

אם זה נשמע שמאלני מדי, נסו גם אתם לשאול  – בתור מפקד הסירה, באמצעות מכשיר הקשר: "מי הם? מי הם אותם אנשים?" וגם : " האם אתה יכול לתת לי סיבה טובה לחשוב פעמיים?". לידע הנוסף שאפשר להשיג, הסתבר לי אז, יש משקל משלו.

שנה לאחר שהוא עזב, בדצמבר 2003, גם אני מצאתי את עצמי בדרך אל הבקו"ם. על חולצה מתקופת המכין, שאיתה הסתובבו החבר'ה הצעירים אליהם הצטרפתי רגע לפני שהמראנו עם הפייפרים, היתה רשומה השאלה הכלל-צהלית: "עד מתי???".התשובה ניתנה בהמשך – "יולי 2014!". בעוד 12 שנה.

בעודי מטייל ברחבי הגלובוס ובאקדמיה, תהיתי מדי פעם מה איתם, עם אותם אנשים טובים ויקרים , ואפילו מיוחדים ממש, שהכרתי בקורס. אני, כבר היה לי ברור, לא אתמודד עם הדילמות שיובאו אל פתחם. שנת 2006 הביאה את הסיוט של מלחמת לבנון השנייה, עם ההפצצות הבלתי מתפשרות מהאוויר על אזורים מיושבים. ב 2009 מבצע "עופרת יצוקה" הפך את דרך הפעולה לשיטה משוכללת, וב 2012 ההפצצות מהאויר סיפקו את אקורד הפתיחה, אקורד הסיום, וכל הקונצרט שבין לבין.

עכשיו, ביולי 2014, החודש שבו רבים מהם אמורים להשתחרר, הכאב שלי עליהם מתגבר לאין ערוך-  על אנשים תמימים, אמיצים וטובי לב שהכרתי אז כל כך מקרוב. אני רואה איך רגע לפני שהכל אמור להסתיים, או לפחות לרדת להילוך מינורי יותר מבחינתם, יש הסלמה כזו, שמחייבת אותם להפציץ שוב מחבלים רשעים ואזרחים מסכנים כאחד, כי אין אף אחד אחר שמסוגל לעשות זאת במקומם, והצורך בבטחון – קיים.

5 שנים אחרי שכתבתי את הסיפור, מבלי שהייתה לי כוונה לפרסם אותו, הרגשתי פתאום היום שאני חייב לחלוק אותו, בתקווה שאפשר יהיה לעצור איכשהו את ההידרדרות הזו שנחתה עלינו. אז הנה – פרסמתי את הסיפור. פשוט כי בא לי שלום. ואם אפשר – שלא יתעכב, השלום. שיבוא. ואם לאחר הקריאה תשאלו מה דעתי על הנושא הטעון, אז אומר כבר עכשיו – השאלות עדיין פתוחות.

ציטוט מתוך מאמר של משה (בוגי) יעלון: דילמות אתיות במלחמה בטרור** רב אלוף (מיל.) משה יעלון "חיסול ממוקד" אינו נועד להעניש מחבלים על פעולותיהם בעבר – הוא נועד לצורך מניעת פעולותיהם בעתיד. בשבע השנים שעברו מאז החלה מלחמת הטרור הפלשתינאית, אירע רק מקרה בודד בו חיסל צה"ל אזרח בכוונה, יחד עם מחבל, במהלך מבצע. המחבל המדובר נטל חלק מרכזי בתכנון ובביצוע פיגועי התאבדות רבים. בפעם הראשונה שהייתה לנו ההזדמנות לחסל אותו, הוא שהה בחברת בנותיו, וביטלנו את המבצע כדי לחוס על חייהן. שישה חודשים לאחר מכן, שוב בחרנו לחסל אותו כשהיה לבד עם אשתו. האם העובדה שגם אשתו נהרגה הפכה את המשימה שלנו לבלתי צודקת? האם דחיית חיסולו – אשר כתוצאה ממנה הוא הספיק לפקד על הריגתם של ישראלים רבים – היתה צעד נבון?" **(יעלון, 2007)

שעת בין הערביים

הוא לא ענה לטלפונים ולא טרח להראות סימן חיים כלשהו, למרות שידע שחזרתי לארץ. אימו סיפרה לי שמצבו רע. כבר למעלה משבוע הוא מסתגר בדירה,ולמעט שני ערבים בהם התיר לה ולאביו להיכנס  עם תה ועוגיות ולדבר עימו מעט, היא כמעט ולא שמעה ממנו. אתמול ניסתה לקרוא לו להצטרף לארוחת ערב ואמרה לו שאחיו הקטן מודאג. הוא ענה לה שוב שהוא מרגיש מעט יותר טוב, אבל צריך עוד מספר ימים של שקט. היא הניחה אוכל מוכן במטבחון הקטן שלו יום אחר יום, ודאגה.

הדלת לחדרו לא הייתה נעולה, אבל שניהם ידעו שהיא לא תכנס ללא רשותו. הגעתי אליהם לקראת הצהריים. היא חיבקה אותי , מבטה עייף ומודאג, וביקשה בכל ליבה :"עמית, תוציא אותו קצת החוצה". שאלתי מה קרה, אבל לא זכיתי לתשובה. נכנסתי אל חדרו בדירה החשוכה. מלבד חלון המטבחון הפתוח, כל שאר התריסים היו מוגפים. שמעתי אותו מתהפך במיטה וקראתי "שייקה,מה קורה?". הוא היה מופתע. בזריזות התיישב על המיטה ופתח את החלון הגדול שלצידה. אור נשפך אל החדר." היי, ברוך שובך!", הוא קרא בחיוך מופתע וקפץ על רגליו לחבק אותי בידיים  חבושות. "מצטער שלא עניתי…".

הסתכלתי עליו. הוא נראה נורא. כאילו הזדקן בחמש או עשר שנים במהלך החודשים הספורים בהם לא התראינו: רזה מהרגיל, מעוטר זיפים דקים, אדום עיניים, חלש ומוטרד מאוד. כתם קפה שחור צבע את הקיר הרחב מאחורי גבו, והוא נראה נבוך כשהסתכלתי עליו. "אחי, מה קורה איתך?ממה נפצעת?", השאלות ברחו מפי. ואז בלי הקדמות הוא התחיל לספר בקולו השקט והברור: " הגעתי לכאן בלילה ,לפני יותר משבוע, עצבני וכועס כמו שלא הייתי אף פעם. משך כל הנסיעה לכאן רעדו לי הידיים, וגם כשהגעתי לא יכולתי להפסיק לרעוד. הכנתי קפה, וכשהתיישבתי עם הכוס על המיטה הרעידות גרמו לו להישפך, ותקפה אותי תחושה נוראית. הרגשתי שאם לא אעיף את הכוס ברגע זה אני עלול לשבור אותה על הראש של עצמי, או משהו. לא הייתה לי אפילו סבלנות להניח אותה על הרצפה. פשוט זרקתי אותה  על הקיר, והידיים שרעדו עד אז התמלאו בכוח שלא יכולתי לעצור. התנפלתי על הקיר באגרופים והתחלתי לצעוק ולקלל.ניסיתי לשבור לעצמי את האצבעות באגרופים מרוב כעס. אחרי דקה או שתיים אבא שלי הגיע  ותפס אותי.נפלנו למיטה והוא ריתק אותי אליה עד שנרגעתי. לא צעקתי יותר, רק בערתי בזעם נורא שלא רציתי להוציא עליו."

גררנו כריות גב גדולות מן הספה אל השטיח והתיישבנו. רגלי שנינו  נשלחו אל עבר שולחן גזע עץ נמוך והקירות והרגליים שרטטו ריבוע. הוא השתהה מעט ואז המשיך: "המפקד שלי הגיע לבקר למחרת בבוקר, וניסה לנחם אותי. יכולתי לראות את האכזבה בעיניו כשראה אותי מוטל מולו על המיטה עטוף בתחבושות אדומות. הוא הסיע אותי לירפ"א (יחידת רפואה אוירית) , שם העריכו שיעבור חודש לפחות עד שאוכל לשלוט שוב בסטיק.  אחר כך הם שלחו לכאן פסיכולוג שקשקש  עד שאמרתי לו שיעזוב אותי בשקט. הוא טען שמוטב לי לשוב לפעילות מהר ככל האפשר. שאלתי אותו  אם נראה לו שאני כשיר נפשית לטיסה, והוא ענה שאהיה בסדר. 'אתה לא הראשון שנסדק אחרי אירוע כזה.',הוא אמר. 'כולם יודעים שזה קשה, אבל בסופו של יום חשוב לזכור שלא סתם בחרו בך למלא את התפקיד. כמו שהיה לך כוח לעבור את הקורס כך גם יהיה לך כוח להמשיך'".

הסתכלתי על שי ושתקתי. מוחי כבר התחיל לנחש את החלקים החסרים. מה בדיוק קרה?   בטח פעילות שנכשלה, אולי הרוגים…בהיתי קדימה אל החלל, נאלץ להזכיר לעצמי שהנה נחתי שוב בארץ ישראל. כאן לא אוסטרליה. כאן יש דאגות,חבר. לא רציתי לשמוע יותר כלום, ועד כמה ששי יקר לליבי, פשוט לא רציתי להישאר שם בכלל. לא רציתי לשמוע מילה מה שהוא עתיד לספר.  לא התאפקתי וקמתי. הלכתי להכין קפה. בישלתי את הקפה לאט בפינג'אן קטן על הגז, מזגתי לשתי כוסות וחזרתי, מניח אותן על בול העץ. עייפות גדולה נפלה עלי. במבט על  השידה הבחנתי בספר הפוך פתוח, "האחים קרמאזוב" לדוסטוייבסקי.  'לפחות אתה קורא', ציינתי בהקלה. לפחות אתה מעסיק את עצמך מעט בצרות של אחרים.  

שי   ( במדבר, דברים)

בגיל 22 ישבתי על ראש תל גבוה לצד כביש עזוב בנגב. לצידי רכן עמית אל עבר כהליה סרבנית ושקד ארוכות  על מלאכת  הרתחת המים לקפה של אחר הצהריים. מצוק עמוק נפרש מעבר לקצות רגלינו ותחתיו זרם לו עדר מעורב של כבשים ועיזים מונהג בידי בדואי בן 10 ושלושה כלבים מתרוצצים סחור סחור. 30 מטרים מעליהם, האפשרות לקפוץ ברגע של טמטום נראתה פתאום כל כך פשוטה שנבהלתי ונסוגתי לאחור. החורף עבר רק במעט את שיאו, אך  פרחים לא מעטים  כבר החלו להנץ  בין משטחי העשב הנמוך שהכתימו את המישור. הערוץ שהתחתר  ויצר את המצוק  נראה חי ושוצף כשהעדר עשה בו את דרכו. כל כבשה ועז מילאו את תפקידן ההכרחי-כמעט בסדר הזרימה המסובך כמו טיפות מים תועות שכוחות חזקים מנתבים כרצונם למקומן המיועד בכל רגע ורגע. אנחנו כמותן, חשבתי. ואולי יש מישהו שמסתכל כך גם עלינו מלמעלה.

ים מחשבות לא בהירות מילא את ראשי באותם ימי חורף קרים וכל-כך נקיים. אויר מדבר קפוא היה צורב את ריאותינו בכל בוקר מחדש בעוד איילת השחר מלווה בזוהרה את קיפול האוהל התכליתי ואריזת התיקים. מרץ לא היה חסר מן הרגע בו התחלנו לצעוד, והכפור שפשט לעיתים היה מקדים להפשיר בעברנו ומרטיב את הנעליים, מונע את המחשבה העצלה שאפשר לעצור ולנוח בטרם נעבור כברת דרך. שתיקות ארוכות מילאו את החללים בינינו. מבטי לרוב היה שלוח הרחק אל האופק או אל עבר  עננים מהפנטים שציירו את השמיים מחדש בכישרון אלוהי. שנינו ידענו שאין סיבה למהר. עמית, שידע את פשר שתיקותיי המתמשכות מילא מתוך סבלנות ענווה את התפקיד שלקח על עצמו באופן שבו גם עכשיו איני מוצא  את המילים הראויות  כדי להודות לו.

אלמלא אותו טיול במדבר, אני מאמין כעת, ייתכן שעד היום לא הייתי חוזר אל עצמי ואל הטייסת. כל כך הייתי מלא בכעס אז על מפקד החיל שנתן לי הוראה לירות. הייתי סולח לו ולכולם אם לא היו יודעים שגם האישה נמצאת ברכב. אבל כולם ב'בור' ידעו, ואני בטוח שהיה להם נוח שמישהו אחר לוחץ על הכפתור ומכוון את הטילים עד הפגיעה במטרה.

תחושת הניצחון שמילאה אותי ברגע הפיצוץ הייתה שלמה. אחרי למעלה מיממה של החלפת משמרות צמדי מסוקים בריחוף כוננות, הגיעה ההודעה המיוחלת שהרכב יוצא מהכפר לעבר דרך עפר, ובתוכו נמצא המבוקש. בגלל מזג האוויר הקשה החליט הטייס הבכיר שאיתי, שהוא יטיס ואני אפעיל את הנשק, בניגוד לחלוקת התפקידים המקורית. בהתרגשות התחלתי להניע את מתגי החימוש, מתכונן לירי המבצעי הראשון שלי. נכנסנו לתוך ערוץ הנחל מצפון לכפר בטיסה נמוכה תחת ענן .הגשם  התחזק והקשה על פעולת מכשיר ראיית הלילה בעוד אני מתאמץ לסרוק את שביל העפר לאורכו. לבסוף מצאתי את הרכב כשהיינו ממש קרובים אליו, והנהג סחט את דוושת הגז בניסיון עקר להתחמק. קיבלתי אישור ירי. עברנו לריחוף והמתנתי שיתרחק מעט ויעבור את הטווח המינימאלי לשיגור. אז יריתי טיל אחד שמילא את המכונית באלפי כדורי ברזל , וטיל נוסף שהרים אותה לאוויר בתוך סערה של אש, ושלח אותה לוהטת, להתרסק  במורד הערוץ.

חזרנו לטייסת עם חיוך של מנצחים, וקיבלנו מחמאות ומחיאות כפיים כל הדרך אל חדר התחקירים. מפקד הטייסת התעכב ,וכשהגיע לבסוף ניהל את התחקיר ביסודיות ובמקצועיות. כל אחד מהמשתתפים דיבר בתורו, הציג את התמונה שקלטו עיניו, העיר או שיבח כל שלב ופרט שנראה לו משמעותי. צפינו בסרט הטיסה הלילית בתוך ערוץ הנחל, ובסרטים שצילמו המצלמות בקצות הטילים בזמן מעופם. שוב קיבלנו מחמאות על התפקוד המקצועי ועל הביצוע המעולה. א

חרון דיבר המפקד. לאחר שהחמיא לנו בקצרה הוא נעצר לקחת נשימה ארוכה, ואז פתח : 'שני נוסעים נהרגו ברכב : המבוקש, ואשתו שהצטרפה אליו ברגע האחרון לפני שיצא מן המוסך. התצפיתן שזיהה אותה העביר על כך דיווח למטה הפיקוד, ועדכן שהרכב יוצא אל עבר דרך העפר שבקצה הצפוני של הכפר. בשלב הזה הועברה אליכם ההוראה להתקרב עד טווח זיהוי השביל. במטה התנהל ויכוח מהיר וסוער האם להמשיך במבצע. בינתיים אתם התקרבתם וזיהיתם את הרכב. מח"א (מפקד חיל האויר) אמר שזה הזמן להחליט.הוא שאל מי בעד אישור ירי והרים את ידו. אחריו הורמו מספר ידיים נוספות והאישור ניתן. אתם ביצעתם את תפקידכם על הצד הטוב ביותר. תמיד קשה לעמוד במצבים בהם חפים מפשע נפגעים, ולצערי זו לא הפעם הראשונה שאירוע כזה מתרחש. אתם צריכים לשמוח שחיסלתם את אותו מחבל שהרג ישראלים רבים, והיה הורג רבים נוספים אילו היה יכול. אשתו לא הייתה אשמה, זה היה המזל הרע שלה ואין מה לעשות לגבי זה. במחיר של הרוגה אחת חפה מפשע חסכתם הלילה חיים של אנשים רבים'.

במשך חודש שלם חזרתי ואמרתי לעצמי את אותם משפטים ששמעתי ממפקד הטייסת, מנסה להחליט האם זה היה הוגן. כלפיה,כלפיי ובכלל. קול אחד קרא בתוכי : עזוב את הצבא, רק כך תוכל להימנע מהרג מיותר נוסף, הייה אדון לגורלך, אל תהיה כלי משחית בידי אחרים.  קול שונה הצטרף מתוך השקט של המדבר והוא לחש: תתגבר,תחזור, זה חשוב.

  טל רם, יולי-אוגוסט 2009  

 מלחמה פנטסטית/ טל  7041721 (2006)

חשבתי איך ארגיש אם הטלפון  יצלצל וממספר חסוי תודיע לי מזכירה אוטומטית שזה אינו תרגיל, ושעלי להתייצב במקום ובשעה המיועדים. חשבתי מה יקרה כשעיתונאית יפה תשאל אותנו בעודנו צובעים את הפנים, מה אנחנו חושבים על מהלך העניינים, ואיך ההרגשה לצאת מן השגרה ולעבור בתוך פחות מיממה מבגד ים בחוף הים למין אימון חפוז בבא"פ, ו"יאללה – מלחמה!".

הרי ראוי לחשוב על תשובה ראויה, כי אחרי הכול  בבוא העת תעמוד לרשותי אולי דקה אחת של תהילה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. החלטתי לגבש דעה : מהו הדבר שהכי הייתי רוצה שיקרה עכשיו?   נדמה לי שמצאתי תשובה: תמיד הרי, החיילים הקטנים הם שנשלחים להתרסק על מערכי האויב, בזמן שהגנרלים יושבים מול מפות ומסכים ומשחקים במשחק המוות הנורא שלהם. תמיד החיילים הם שנשלחים קדימה, למרות שבמקרים רבים הראש שלהם חושב על דברים כל כך שונים –  וקשה להם להאמין שהם עושים את מה שהם מצווים.

אז חשבתי שראוי להפוך את הפירמידה על חודה –  לתת לגנרלים להלחם בזמן שכל החיילים יישבו ביציע ויעודדו. חשבתי שאם רק נחדיר קצת רוח ספורטיבית טובה במהלך העניינים, נוכל לפתור ביתר קלות כל קונפליקט. נוציא לדרך את תחרות איש הברזל –  ראש בראש – רמטכ"ל נגד רמטכ"ל. קרב איגרוף – בלי חוקים ובלי מצוות – רוצים לראות דם של גנרלים ניתז באוויר. רוצים לראות את חורצי הגורלות אוכלים אדמה וקופצים שוב על רגליהם כדי לחטוף עוד מהלומה, כדי לרסק עוד רקמה – כי הקרב הזה,כאן ביציע  – זו  – ורק זו! –  המלחמה. וכשהכול ייגמר, ושני הצדדים חבולים ורצוצים ואף אחד לא רוצה להמשיך יותר, יכריז השופט על המנצח. ואז יבוא הנ"ל אל המפסיד, ילחץ את ידו ויאמר שהיה קרב קשה, ושהוא יריב ראוי לשמו. והמפסיד יאמר למנצח שבאמת היה קרב מכובד, ושרצה האל וכך הוא הסתיים הפעם.

הם יעמדו אחד   ליד השני על דוכן ויקבלו מדליות זהב וכסף על רקע עידודו הרועש והמתרגש של הקהל. ובסוף הכול פשוט יחזור לקדמותו, ואפילו יהיה קצת יותר טוב משהיה. וכולם יחכו בחדווה לעת הבאה בה גנרלים יואילו לכתת רגליהם בחזרה אל הזירה.

רגע מושלם

ביום בו הכול יהיה מושלם הזמן ייעצר. הסוף יהיה תמונה אחת של אושר צרוף.

 

(סיפור לא אמיתי)

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “שעת בין הערביים

  1. שלום טל
    זהו דודך ספי. כתיבתך יפה מאוד והנושא שהעלית ידוע ובעייתי. איננו חיילים צמאי דם, אך חובה עליך ועל חבריך לדעת שדם יהודים / ישראלים אינו סמוק פחות מדם "אזרחים ערבים חפים מפשע". לגבי ההתלבטות הראשונה – וודאי שיש להציל קודם את הישראלי (עניי עירך קודמים). לגבי המקרה השני – נכונים דבריו של יעלון. אותו רב מרצחים צפוי , בוודאות, לרצוח ישראלים רבים.
    אם לדעתי תשאל המדד שלי הוא 1000 מחבלים על כל ישראלי שנרצח ( ראה "מדד שליט" ).
    אם סיפורך הוא מקרה אמיתי – מאוד מצער שרגישותם של חיילנו מביאה אותם מעבר לשפיות.
    ספי ענבי

    • זהו דודך ספי. כתיבתך יפה מאוד והנושא שהעלית ידוע ובעייתי. איננו חיילים צמאי דם, אך חובה עליך ועל חבריך לדעת שדם יהודים / ישראלים אינו סמוק פחות מדם "אזרחים ערבים חפים מפשע". לגבי ההתלבטות הראשונה – וודאי שיש להציל קודם את הישראלי (עניי עירך קודמים). לגבי המקרה השני – נכונים דבריו של יעלון. אותו רב מרצחים צפוי , בוודאות, לרצוח ישראלים רבים.
      אם לדעתי תשאל המדד שלי הוא 1000 מחבלים על כל ישראלי שנרצח ( ראה "מדד שליט" ).
      אם סיפורך הוא מקרה אמיתי – מאוד מצער שרגישותם של חיילנו מביאה אותם מעבר לשפיות.
      ספי ענבי

    • ספי, תודה שכתבת.

      כטייס בעברך וכתושב הדרום הסובל היום, קל לי להבין את תגובתך. אני רוצה לערב אותך בדיון פנימי שמתנהל אצלי מזה מספר שנים. הנה שני קצותיו : המקרה הראשון – בו מהאטמה גאנדי הוביל את ארצו לעבר עצמאות באמצעות מרד של אי-עשייה ואי-אלימות – הדהים אותי, למרות שהבנתי עם הזמן את עוקץ האלימות המרוכך שחבוי בתוכו. מצד שני עומדות לנגד עיניי אסכולות הלחימה והניהול השונות, עם האסטרטגיות הפרקטיות-מאוד שהן מתארות ומדגימות, עד כדי יצירת תמונת עולם של ממש, של לחימה כאמנות.

      העסיקה אותי, ועדיין מעסיקה אותי השאלה האם וכיצד ניתן לשלב בין היתרונות יוצאי הדופן של השיטה הקיצונית שגאנדי הפעיל בהצלחה הלכה למעשה, ושיכולה לעבוד להערכתי רק במצבים מסויימים מאוד, לבין האסכולות היותר מקובלות, והמתוחכמות מאוד של אסטרטגיות לחימה והתמודדות. לא הצלחתי לגבש באופן רחב וסדור את כל הנושא, אבל נקודת המוצא שגיבשתי לעצמי במשך הזמן, ובתקווה לקראת המשך התעמקות, נראית לי כרגע ברורה למדי, והיא : "פעל כדי להשיג מטרות ראויות – במינימום האלימות האפשרית, במבט כולל".

      אין לי כוונה לפתח כאן את הגישה, אבל רציתי לשתף אותך בנקודת המוצא שלי.

      אנחנו זורעים זרעים, ולעיתים קרובות קוצרים את שזרענו. בעשור האחרון זרענו זרעי אלימות רבים, וקצרנו יבולי שנאה. גידולי השנאה משתרשים היטב וניזונים מדם, פחד ואש, והפירות צומחים בשפע, יותר ויותר משנה לשנה.

      השינאה המצטברת הזו עלולה לקצור אותנו. לא קשה להסביר איך.

      אנחנו עושים לחמאס שירות אדיר בכל יום של לחימה והתנגדות לקידום הסדר עם הפלסטינים, ועוזרים לו לקדם את מטרותיו – להשיג תקציבים, להפיץ אידיאולוגיה, וליצור לעצמו חברים רבי עוצמה שרוצים ברעתנו. ראה איך הידרדר מעמדנו בעולם מאז שהחלטנו להתחיל להכות בו בשיטה שאימצנו ב 2009, לאור 'ההצלחה המסחררת' של 2006, מבלי לבצע התאמות חיוניות לסיטואציה, ואולי אפילו מבלי להבין את התהליך.

      תאר לעצמך שבפני צבא תעמוד משימה לפשוט על תל אביב עם טילים ומקלעים ולשרש ממנה את השמאל, שמספיק נואש בימינו כדי להכות את נפתלי בנט מול המצלמות, או את החילוניות, או את רוח הקפיטליזם. זו תהיה משימה קלה מאוד בהשוואה לניסיון לחסל את השנאה לישראל ואת פעולות האיבה באמצעות ניסיון להשתלט על שני מיליון תושבי עזה ולחסל כל פעיל חמאס שיימצא בה. זו צורת חשיבה שמתאימה לשבטים קטנים, ששם הלכה למעשה הקרב מסתיים כשכל הגברים הלוחמים של צד אחד נהרגים, הנשים נלקחות כרכוש או 'רק' נאנסות, והילדים – ירחם השם.

      אנחנו מזינים את הטרור בדיוק בדלק שהוא צריך כדי לנוע, להניע ולהרחיב את הסכנה האמיתית לקיומנו – שנאה רבתי, וחוסר יכולת של העולם להזדהות עם סבלנו, ועם כל מה שעלול לקרות לנו אם יעמוד מולנו גוליית אמיתי, שלמד לקח היסטורי ושם קסדה על הראש.

      שים לב לאינפלציה בזילות חיי הערבים שחלה בתוך זמן כזה קצר בקרבנו. אני לא מאמין שזה משרת אותנו.

      בברכה,
      טל.

      • להשוות בין המצב פה למצב בהודו בשנות ה-40 זה כמו להשוות בין אבטיחים לתפוחי אדמה.
        הבריטים שאכן היו עם כובש בהודו – לא פוצצו את ההודים, לא הרגו בהם השכם והערב!
        האם לדעתך אנו עם כובש ? שחררנו את ערביי הגדה מכיבושם ע"י המצרים והירדנים. נתנו להם חופש נסיעה ועבודה בארץ.
        הם בתמורה החלו בפיגועי תופת, ירי, הצתות רכב ועוד.
        מצרף סרטון הסברה על בתי הספר של אונר"א ואני מבין שאין עם מי לעשות שלום:
        > > http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=YGJajyjMCbs#!
        לידיעתך – ה"עם הפלשתיני" הומצא לאחר 1967 ! עד אז הם היו ערבים. חלקם הגדול הגיע לפלשתין בעקבות השגשוג הכלכלי
        שהביאו העולים היהודים. אם אכן ירצו בשלום – נקבל אותו בזרועות פתוחות. הם יהיו המורווחים הגדולים.
        עד אז ניאבק בהם, לא נסכים שיפציצו את ישובינו ובתינו, לא נסכים שירו או יזרקו אבנים על רכבנו ( כולל זריקות אבנים
        במרכז הארץ, חסימת ואדי ערה וכו').

      • שלום טל
        לצערי הרב – גישתך ההומנית אינה תופסת כלל בעניין המאבק בינינו לבין הפלשתינים (כן כן, לא רק החמאס)
        ראשית בא נדון במאבקו של גנדי. לתפארת המליצה נסכים שהבריטים ששלטו בהודו הפעילו מטעני נפץ מול ההודים, אנסו את נשותיהם וטבחו בהם ללא הבחנה. הבה נסכים גם שהבריטים הגנו על מולדתם – שאותה רצו ההודים לגזול.
        לא התכוונתי להצחיק. פשוט הנסיון למצוא דמיון כלשהוא בין שני המקרים הוא נסיון שווא.
        לידיעתך – ב 1967 – לאחר ששוחררו שטחי עזה והמשולש מכיבושם ע"י המצרים והירדנים – קיבלו ערביי הגדה ועזה
        חופש נסיעה מלא לשטחי המדינה, ולאחר מכן גם זכויות לעבוד בה. ה "עם הפלשתיני" הומצא רק לאחר 1967.
        תחת הכיבוש המצרי והירדני – אף פעם לא קראו לעצמם עם !
        המצב הנוכחי הוא שקיימת מולנו אוכלוסיה ( "עם" ) דו ראשית. חלק א' (בגדה ) שונא אותנו, מחנך את בניו לשנאת ישראל
        והיהודים ומסווה זאת במתק שפתיים. החלק השני , בהנהגת החמאס, מצהיר בראש חוצות שמטרתו להרגנו ולסלקנו מהמדינה.
        עם מי ניתן לעשות שלום ? האם ידוע לך כי היום 28.7.2014 נזרקו אבנים על רכבים מגשר א זרקא, בכפרים/ערים ערביות
        הנמצאים בשטח ישראל-נטו.
        לצערי השמאל הישראלי (ברובו) אינו מבין את המציאות, משחיר פנינו בעלילות שווא ובהבלטה של מקרים שוליים ופסולים
        שלרוב גם מובאים העבריינים לדין. אינו מזינים את הטרור ! אנו פשוט לא מוכנים להירג על מזבח ההכלה וההבלגה.
        נראה לי גם שממגדל השן (איילת השחר) בו לא חשו את הטרור של חיזבאללה ולא את הפצמ"רים והטילים של החמאס
        קל יותר להיות יפה נפש ופוליטיקלי קורקט.

  2. שלום ספי,
    אני מזמין אותך ללמוד מה עבר על הודו במהלך הכיבוש הבריטי ועד השחרור, כולל הטבח באמריצר, הארגונים המורדים ובטח שלא רק זה. נסה גם להתבונן בניהול הכושל של הפרדת הודו לשתי מדינות עבור שני עמים – הודו ופקיסטאן – מהאירועים רוויי הדם במאה ה 20. .

    בברכה ובשלום, טל רם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s