גן העדן של צ'יף פארמאסוסו

שוב אנחנו ממריאים, ממשיכים להתרחק מאי קטן לאי קטן יותר. בין פפואה לפיג'י, נקודות זעירות בצבע חום-ירוק מבצבצות על רקע מפה כחולה, והשם 'ונואטו' מתנוסס בין הגלים.

מטוס נוסעים זעיר מטרטר בקול גדול ונוסק במאמץ. ליבי אוחזת את ידי בכוח. נוף האי שמתחתינו משתנה במהירות: כפרי החוף ומטעי הקוקוס נעלמו, ואת מקומם תופס ג'ונגל פראי. גבעות תלולות מכוסות עצים ומטפסים משתוללים, מוח ענק וירוק שבתחתית ערוציו זורמים מים חומים.

אחר כך מגיע ים, כחול ויפיפה, מואר בשמש בוקר שצובעת עננים דקים. מן החלון נראים איון זעיר ובו לגונה מבודדת ואחר כך ריף טבעתי על שלל גווני התכלת וכחול-עמוק שלו. לבסוף אנחנו מגיעים – לשם – לאי ירוק בים. אי שאף אחד עוד לא הרס, שייך למקומיים, יד ראשונה מאלוהים.

עשב גבוה רץ בין הגלגלים והטייס מתקשה לשמור כיוון בעת הבלימה. ביציאה מן המטוס, הג'ונגל כמו משמיע לנו מנגינה זרה. די. ג'יי מסתורי שיחק בכפתורים בזמן שריחפנו, והמוזיקה עכשיו ברורה, חדה וחזקה מדי.

מניפים תיקים על שכם, והשמש מכה. תחת עץ פיקוס ענק אנחנו עוצרים, מזיעים ועייפים, ומחפשים סימן חיים. סוף סוף הגענו , אבל החיוך הענק כבר פינה מקומו למבט תוהה: מה עושים עכשיו?

אפי (Epi), זה שם האי. קראנו בספר שמתגוררים בו אלפיים כפריים , רובם חיים בשבטים באותה פשטות משך אלפי שנים. בלי חשמל, מים זורמים, ביוב, אספלט או בטון. בלי עיתוני חדשות, ובלי להבין שהם זן הולך ונעלם. כל אורח שמגיע גונב פיסה קטנה מהתמימות שלהם, ואנחנו תוהים איך נצליח להשתלב בלי להרוס.

בני וונואטו שפגשנו עד כה בפורט-וילה (שבאי המרכזי, Efate) היו אנשים שמחים וחמים. ראינו את זה מהרגע הראשון בעיניים שלהם, בחיוכים ברחובות, ונוכחנו בהמשך ברוחב הלב של אנשים שאירחו אותנו ובילו איתנו בכל אחד מהימים שהעברנו בעיר הבירה. הסתבר לנו שהם זכו במקום הראשון בעולם במדד האושר הלאומי. כנראה זה רק גרם לחיוך שלהם לגדול…

את מדד האושר הלאומי, אגב, טבע והפיץ מלך בהוטן, ממלכה קטנה ומסוגרת ברום ההימלאיה. ארבעת הפרמטרים שעל פיהם הוא נקבע הם: 1.צמיחה חברתית וכלכלית הוגנת וברת קיימא; 2.שימור וקידום התרבות; 3. שימור הסביבה הטבעית ; 4. ממשל תקין ואחראי. יש מי שטוען שההזיות האוטופיות של המלך בדבר אושר נבעו מחוסר בחמצן. אחרים משוכנעים שהן תוצאה של מחסור בזיהום אוויר… כך או כך, הרעיון יפה.

ובחזרה לבני וונואטו: לאחר שנחשפו לתרבות המערב במאות האחרונות, ולצרות שגרר המפגש, הם החליטו שברצונם לשמר את תרבותם הייחודית, של חיים מוכרים ופשוטים בחברה שבטית. לאחר שבחנו מה הם יכולים להרוויח מפיתוח כלכלי על פי אופנת הקפיטליזם לעומת מה יש להם להפסיד , הם החליטו במודע להישאר בצד, בכפרים במעבה הג'ונגל או לשפת הים.

ייתכן שלא רצו להסתבך בעסקאות בעייתיות ולאבד את עולמם, כפי שקרה בלא מעט איים שכנים שנוצלו בשל משאביהם. האי בוגנוויל, למשל, הסמוך לפפואה-גינאה-החדשה, מתנהל עד היום בצל טראומת מלחמה, שפרצה בעקבות הקמת מכרה נחושת עצום .דוגמה כאובה נוספת היא האי באנאבה   Banaba הקרוב לפיג'י, שנחרב וננטש לאחר שאדמת הגואנו (קומפוסט מצואת עטלפים) המשובחת שכיסתה אותו בשכבה גבוהה משך עידן ועידנים נכרתה על ידי הילידים עצמם, שהועסקו בחברה אוסטרלית. הקומפוסט נשלח באוניות משך כמעט שמונים שנה לדישון אדמות אוסטרליה וניו-זילנד המשגשגות.

ההיסטוריה של בני האיים האלה מרתקת וכואבת, אך גם מעניקה תקווה. הם הגיעו בסירות קאנו קטנות שיצאו מפפואה ואיי-שלמה לפני למעלה מ 3400 שנה, וחיו בניתוק מוחלט מן העולם. הם נחשפו רק כשמגלי עולם ספרדים שחיפשו אחר היבשת האגדית אוסטרליה גילו במקרה את הארכיפלג במאה ה-17 והעניקו לו את השם 'ההברידים החדשים'.

במהלך המאה ה-19 החל להתנהל מסחר עם הילידים, בעיקר סביב עץ הסנדלווד המשמש בתעשיית הקטורת במזרח אסיה. באותם ימים שררה איבה בין השבטים השונים, ותוך זמן קצר עירבו המנהיגים המקומיים את הסוחרים במלחמות, ודרשו להשתמש בתותחי הספינות כדי לרסק את כפרי יריביהם.

מאוחר יותר שבטים שלמים התפתו לצאת בעקבות נוכלים מחופשים למיסיונרים ,נחטפו בספינות, ונמכרו לעבדות באוסטרליה, בפיג'י ובאיים נוספים ברחבי דרום הפסיפיק. חלק מאלו שזכו לשוב לאחר שנים הושארו באיים של שבטים עוינים, שטבחו בהם ואכלו את בשרם כמנהג המקום.

במהלך עשרות שנים של קשר עם העולם, הצטמצמה אוכלוסיית ונואטו ממיליון נפשות ל 50 אלף. הסיבה המרכזית לדילול האוכלוסין, מסתבר, לא נבעה מכוונות זדון. רוב בני וונואטו מתו באותה תקופה פשוט בגלל שלא הצליחו להתמודד עם המחלות הלא-מוכרות להם, שנשאו האירופאים והאסייתיים.

קץ העבדות הגיע רק בראשית המאה העשרים הודות ללחצים פוליטיים מתמשכים שהפעילה הכנסייה הפרסבטריאנית ( זרם בנצרות הפרוטסטנטית), שניהלה לאורך שנים מערך מיסיונרי מקיף ומוצלח מאוד במדינה , אם לשפוט לפי רמת הפשיעה הנמוכה, האמון וטוב הלב של האנשים. הם חינכו את הילידים על מילותיו של ישו: לאהוב ולחמול, לוותר ולהסתפק.

במהלך המאה העשרים וונואטו הייתה כבושה ונתונה תחת שלטון משותף של הבריטים והצרפתים. הם יצרו באיים שפה משותפת – מעין אנגלית רצוצה בתיבול צרפתי שזכתה להיקרא 'ביסלמה'((לדוגמא : 'nem blong tal' – שמי הוא טל)). בשנת 1980, לאחר מאבק, זכו הילידים לבסוף בעצמאות והצליחו לכונן שלום חם בין כל השבטים. כיום חיים ברחבי וונואטו 206 אלף איש, רובם ממשיכים להתגורר בכפרים שבטיים מסורתיים, גאים ושמחים מאוד בעצמאותם.

בשל הניתוק של השבטים, שפזורים על כ 70 איים שונים, נוצרו במהלך אלפי השנים למעלה ממאה שפות מקומיות. מאות הדורות של ניתוק מהסביבה יצרו מגוון תרבותי עצום, וגם מנהגים שבטיים מפליאים ומוזרים, כמו קפיצת באנג'י, כשהרגליים קשורות לחבל הקלוע משורשי-אויר (כמו אלה של טרזן). לשבטים יש גם הרבה מן המשותף: קניבליזם, למשל, היה נהוג שם עד שנות השבעים של המאה ה-20 (!). שבטים שלמים מתפקדים עדיין כמשפחה מורחבת של אחים ואחיות, אמהות ואבות, ובמקומות רבים לובשים בגדים מסורתיים שעשויים מעלים. ילדים יוצאים לתקופות חניכות ארוכות באיים אחרים, כדי להוסיף ולחזק את רשת הקשרים, ולצד הנצרות, כשפים ממשיכים לתפוס מקום מרכזי במארג החיים של אותם אנשים, שאחת לכמה שנים חווים מחדש את עוצמתו של טבע משתולל.

Mapuna Bay

בעודנו תוהים מכאן לאן, ג'יפ עצר על דרך בוצית צרה, והנהג הזמין אותנו בחיוך לקפוץ אל תא המטען הפתוח.הוא לקח אותנו צפונה אל לאמן-ביי, הכפר היחיד באי שזכה למידה מועטה של קידמה. הדרך עוצרת נשימה, ונמשכת שעתיים מטלטלות בין גבעות פרא וואדיות.

כעבור יומיים של התאוששות יצאנו ברגל אל קו הרכס, וירדנו משם לעבר החוף המזרחי. עייפים ומזיעים הגענו לכפר "מוריו" שלשפת מפרץ יפה, מבלי לדעת שחיפושנו תם. עוד אנחנו נחים על החוף, מגיעה לקראתנו אישה צעירה וחייכנית, מחזיקה תינוק ומלווה בשתי ילדות. " אני נקלה" , היא הציגה את עצמה בחיוך. "ביתו של הצ'יף. הבית שלי נמצא מעבר לשביל ואתם מוזמנים להישאר."

לאחר שעזרה לנו להקים אוהל תחת העצים, יצאנו יחד לצעוד ברחבי הכפר. מצידי השביל גילינו גינות מטופחות, עצי פרי, ואנשים בחצרות . ילדים התקבצו והתחילו לטפס על עצים גבוהים כדי לאסוף פירות משונים ולתת לנו לטעום, ונשים זקנות באו ללחוץ את ידינו ולהחליף מילים חמות בשפה בינלאומית של חיוכים וכוונות טובות. לאורך השונית ראינו גברים עוסקים בדיג צלצל, בעוד אחרים בונים ומתחזקים בתים וסוכות ברחבי הכפר. נקלה הסבירה שמרבית בני הכפר נמצאים כעת במעבה הג'ונגל, ועוסקים בטיפוח הבוסתנים הרבים שחבויים שם.

תמונה

בשבילי כפר מוריו

הים נסוג ואנחנו יורדים אל חוף בזלתי, ומגלים שם שני מעיינות קסומים שנחשפו בשפל: האחד – בריכה עגולה ורדודה בין סלעי הבזלת, ומיועד לרחצה ולכביסה. השני, קטן יותר – לשתיה. נשים יושבות לא הרחק מאיתנו בצל , אורגות כפות דקלים וצופות על הים השקט הרוגע. צעירים וצעירות נעצרים על השביל ומציצים בחיוך ביישני.

תמונה

ליבי עם המשקה הלאומי במעיין שנושק כעת לים הגואה. הר הגעש Lopevi ברקע.

תמונה

מקומיים חותרים בקאנו.

נקלה מסבירה שהחצרות הרחבות הן רכוש פרטי, שניתן לכל בית אב על ידי הצ'יף. בסך הכל גרים בכפר כמעט מאה אנשים, ובין החצרות עוברים שבילים צרים ואין למצוא אף גדר מלבד גדר חיה. נראה שלכולם יש קורת גג, אחים וחברים, שפע של מזון מן האדמה ומי מעיינות. ובמקום כבישים יש סירות קאנו קטנות ושבילים מבוראים שמקשרים בין הכפרים. באותו יום התחלנו לחוש ולהבין מדוע אנשי ונואטו מתעקשים לשמור על התרבות הייחודית שלהם.

תמונה

אמא נקלה, קנלי התינוק, רייצ'ל הקטנה והלנה הפרועה.

Laplap

לקראת ערב הוזמנו אל חצר הבית של נקלה כדי לקחת חלק בהכנת ארוחה חגיגית. בתפריט : Laplap. מנה אחת גדולה ומשביעה שהכנתה נמשכת שעות. יחד קלפנו, שטפנו וריסקנו ירקות שורש ארוכים ולבנים שנקראים יאם. אספנו אגוזי קוקוס מרחבי החצר, וצפינו בנקלה מפצחת אותם, מפרידה את המיץ, ומגרדת בסבלנות אין קץ את הבשר הטעים והלבן לתוך קערה גדולה.

הגברים יצאו לבוסתן להביא ירקות שורש נוספים, וגם עלי כרוב-איים ועלים ענקיים ששמם, כמה מפתיע: עלי לפלפ. הם דומים לעלי בננה, אבל גמישים וחזקים יותר, ומתאימים מאוד לאפיה.

על המדורה הגדולה שהוצתה הניחו הגברים חלוקי בזלת שהתלהטו לאיטם. העלים הגדולים הונחו  על הארץ בשתי-וערב, ואז שכבה אחר שכבה הונחו עלי כרוב האיים, היאם המרוסק, עלים נוספים ומעל הכל – קרם קוקוס מבושל ועשיר שהופק בעמל רב, ומי ים מלוחים. הכול קופל לריבוע גדול ונקשר.

תמונה

מכינים Laplap . משטחים את עיסת היאם על שכבת עלי כרוב האיים.

בשלב הזה הופיע בחצר הצ'יף, ראש הכפר, שנראה שמח ונינוח. מיד הוא ניגש ובירך אותנו, האורחים במילים יפות ובחיוך, ונתן לנו שני קוקוסים ענקיים שקילף והכין לשתיה. בלי שום גינונים הוא השתלב בעבודה, מסדר שכבת אבנים לוהטות במדורה, מניח יחד עם אדם נוסף את הלפלפ במרכז, ומכסה את היצירה בשכבה נוספת של בזלת חמה .

בזמן שהמאפה נצרב בחום ומעלה ניחוחות , הגברים נאספו למלאכת הכנת הקאווה. זהו משקה מסורתי שבעבר השתמשו בו רק בטקסי קבלת אורחים לצורך יצירה של אוירת נועם ותקשורת טובה. מדובר בשורש של שיח, שמקלפים וסוחטים. המיץ שיוצא הוא בעל השפעות משכרות, וגורם לאנשים להרגיש שמחים ותקשורתיים. קליפות קוקוס-חצוי מלאות בנוזל עברו מיד ליד. שתינו מתוך נימוס. טעם איום ונורא! צריך להתאמץ בשביל לא להקיא, אבל התחושה מאוד נעימה… כשהלפלפ מוצא מן האש כולם כבר יושבים במעגל, מדברים ונהנים מדקות אחרונות של אור שקיעה.

על החוף ובמעבה הג'ונגל

נקלה הגיעה עם בנותיה, הלנה ורייצ'ל, לארח לנו חברה על החוף. 13 ק"מ מאיתנו, בתוך הים, ניצב אי הר הגעש Lopevi, שראשו מכוסה תמיד בעננים. לפני 9 שנים התפרץ ההר. "זה היה מאוד יפה." היא נזכרת בפנים זורחות " פתאום בערב הוא הרעיש והתחיל להעיף הרבה לבה אדומה אל תוך הים. נהרות של לבה זרמו במורד ההר עצמו והגיעו עד למים. כל הכפר ירד לאכול ביחד על החוף, שהיה מואר באדום , ולא היה צורך להדליק מדורות…"

חיכינו יחד לבואו של צ'יף פארמאסוסו Parmasusu, במטרה להצטרף אליו לעבודה בבוסתן. כשהגיע הוא הביא לנו מגוון פירות, וחיכה בנחת עד שנסיים לאכול. יצאתי איתו, סוחב מריצה, ועד מהרה סטינו מן השביל והתחלנו לטפס במעלה היער הצפוף. הצ'יף הלך בראש עם מאצ'טה ענקית בידו, מקצץ בתנועה קלה מטפסים סוררים , ענפים ושורשים על כל צעד ושעל. בשלב מסוים השארנו את המריצה , והמשכנו לטפס עם סלים קלועים, עד שנעצרנו ליד עץ קוקוס כדי לשתות – קוקוס כמובן – ולנוח.

עוד דקה או שתיים של טיפוס, ואז התגלה הבוסתן המרשים של הצ'יף : חלקה נרחבת ובה מגוון עצי פרי וביניהם ערוגות של שיחי ירקות-שורש כמו טארו, בטטה, קומארה ויאם. כל הצמחים נראים נהדר וגדלים על אדמה כהה-כהה ועדינה שבורחת מבין האצבעות.

התחלנו לאסוף פירות: הצ'יף מפיל ואני תופס. לאט וביסודיות עברנו בין עצי פפאיה בעלי פירות ענקיים, והגענו לעץ גבוה שעליו פירות דמויי מנגו . מילאנו חצי סל עם אותו פרי טעים ומשונה בעל גרעין קיפודי.

משום מקום הצטרפה אלינו ביתו הצעירה של הצ'יף – ג'יני – ביחד עם הלנה, הילדה של נקלה. מלוות בארבעה כלבים הן עזרו לנו לאסוף לימונים ,קנה-סוכר וקוקוסים. כשהורדנו פפאיה רכה יתר על המידה הצ'יף חתך אותה לארבעה חלקים וחילק חתיכה לכל אחד מן הכלבים.

אחר כך הגענו לשיח בננה גדול, שנגדע בשלוש מכות מאצ'טה. הכלבים נהנו מבשר הבננות הפגועות, בזמן שג'יני סיפרה לי שאת הבננה שהופלה יחליף במהרה שתיל חדש שיגדל וייתן פרי בתוך שבעה חודשים! לאחר שהצ'יף הבעיר מדורות גזם, התחלנו לעשות את דרכנו בחזרה אל הכפר עם מטען כבד ומגוון של פירות הגן.

הצ'יף

תפקידיו של צי'ף פארמאסוסו רבים ומגוונים, כפי שלמדנו מהשיחות עם המשפחה. כל אדמת המפרץ שייכת לו ,והוא מחלק לחברי השבט זכויות שונות כמו קרקעות, אישורי דיג, ואישורי בנייה. הוא האדם שאחראי על השלום ועל הסדר בקרב אנשי הכפר כולו. אם הוא מרים עלה של קוקוס מעל ראשו מול אנשים שרבים, הם חייבים להפסיק בו במקום.

ב 2004, נקלה מספרת, ציקלון הלך והתקרב אל האי. הים התגבה, והגלים התפרעו והגיעו אל סף חצר הבית שלה. רוחות אדירות נשבו, ענפים נשברו מכל עבר, עצים שלמים קרסו, ואנשי הכפר התחבאו בתוך בקתות העץ והתפללו. צ'יף פארמאסוסו, היא מספרת עם ברק של גאווה בעיניים, מיהר אל הג'ונגל לחפש עלה של עשב מיוחד שנקרא עלה-ציקלון, ויצא להתייצב מול הסופה. עם עלה הציקלון בידו הוא נעמד באמצע המפרץ מול הים הגועש, והתחיל לועס ויורק אותו; כישוף שנועד להסיט את הסערה.

לאחר שעות ספורות שככה הסערה. הכפר נותר על כנו, והחוף כוסה בגזעי עצים. רובם נשטפו שוב אל הים כבר בגאות הבאה.

תמונה

מפרץ Mapuna

תמונה

יחד עם צ'יף פארמאסוסו.

הימים בכפר עוברים בנינוחות. ישנן שעות בהן שומעים את הגלים נשברים בעוצמה על קצה הריף במרחק קילומטר מכאן. זה נשמע כמו רעמים מתגלגלים! השמועה שהגענו עושה לה כנפיים, ואנשים שונים מבקרים אותנו על החוף, מביאים פירות, ולעתים גם נשארים מעט. הצ'יף עצמו מבקר בכל יום מביא הפתעות ומתיישב לשיחה. הוא כל כך נדיב ,מעשי ומיוחד. ואנשי הכפר כל כך אכפתיים ונעימים. בתוך אי גן העדן הקטן שגילינו , ברור לנו שהכפר הזה הוא הצלחה אנושית גדולה.

 

שעת האנופלס

06:00

מסתבר שלא הכל מושלם בכפר. קמנו עם אור ראשון וראינו דאגה בעיניה של נקלה מתחת לחיוך הרך. רייצ'ל הקטנה סבלה כל הלילה. היא רעדה בלי שליטה ,הבטן שלה התנפחה וכאבה, והיא קדחה מחום. ההורים ניסו לצנן אותה עם מטליות ספוגות במים, ומוקדם בבוקר יצאה המשפחה במסע רגלי, במעלה הגבעה, לעבר המרפאה המרוחקת.

בשעת אחר הצהרים חזרו כולם וחיוך של הקלה על פניהם. רייצ'ל נבדקה, ונמצא שהיא חולה במלריה. האבחון ותחילת מתן התרופה היו מוקדמים, ולכן רבים הסיכויים שהיא תתאושש.

אותנו זה הדאיג כמובן, וכשהתחלנו לשאול שאלות, הסתבר שכמעט כל מי שחי באפי חלה במלריה בזמן זה או אחר, ובחלק מן המקרים אנשים נפגעו קשה. במהלך היום הגיעו לבקר אותנו לורן, מתנדבת אמריקאית מחיל-השלום, יחד עם אביה המאמץ – הצ'יף. לורן, בחורה מקסימה שהפכה עם הזמן לבת המקום, סיפקה לנו פרטים חשוביםלגבי המחלה וההתמודדות עמה. מסתבר שבמהלך השנים האחרונות הוקמו ברחבי האי 14 תחנות רפואת חירום קטנות, שבהן ניתן להשיג את התרופה למחלה. דבר שני שחשוב מאוד לדעת – אם תופסים את המחלה צריך לקחת את התרופה בשלב מוקדם ככל האפשר.

21:45

אני מתעורר מן השינה בתחושה מוזרה, ומרגיש כאב במפרק הירך. קר לי ואני רועד. אני מתכסה היטב ומרגיש איך הקור מתגבר. ליבי מתעוררת ושואלת:"אתה רועד?" . "קר", אני עונה. מודאגת, היא מכסה אותי בשמיכה שלה, מחבקת ומרגישה איך בין ידיה מתגברות הרעידות, ומתפשטות בעוצמה אל כל הגוף. תחושת קור פנימי נוראה אוחזת בי, ואני רועד בעוצמה ללא שליטה במשך רבע שעה.

כשהרעידות נרגעות לבסוף אני מרגיש איך משתלטת עלי חולשה במהירות. מלריה? למרות הכדורים שאנחנו לוקחים? שנינו חושדים שכן. החום מזנק בתוך חצי שעה ואני לוקח כמות כפולה של אופטלגין נוזלי. ליבי מתעקשת שצריך ללכת עכשיו למרפאה, אני עדיין שוקל להעביר את הלילה באוהל. החום ממשיך לטפס… עוד אופטלגין נספג במערכת הדם ואני משתכנע – צריך למהר!

חושך בחוץ, כולם כבר הלכו לישון . "תעירי את המשפחה,תבקשי מהם שילכו למצוא רכב. ותעירי גם את לורן", אני מבקש מליבי. גשם התחיל לרדת, ואז נעלם ושב לפרקים. אבי המשפחה יצא ברגל לכפר שנמצא במרחק 5 ק"מ במעלה גבעה גבוהה כדי למצוא נהג ג'יפ.

באוהל

בינתיים אני שוכב באוהל, תחושת הגוף מעורפלת, כמו ענן של צמר גפן. הכול נעים ושום דבר לא כואב. רק הראש נותר ערני. אני מחפש את פנקס המחלות הקטן שקיבלנו במרפאת החיסונים , וקורא בו לאור פנס: "מלריה – נגרמת מעקיצת יתוש. מובילה לחום גבוה, התקפי רעידות, עוויתות, קומה… עשויה להיות קטלנית".

בקצה העולם, על אי קטן, במרחק 100 ק"מ מאי קטן אחר, שבו יש בית חולים של מדינת עולם שלישי… אני מתחיל להתכונן להמשך. חושב על המקום ועל המצב שאליו נקלענו, ומהר מאוד מחליט שאין לי זכות להתלונן. אמנם בצרות, אבל לפחות עושה עכשיו את הדבר שכל כך חשוב לי – מטייל,פוגש תרבויות אחרות, רואה מקומות מיוחדים… וזה הרי גורם לי לשמוח כל כך.

סמוך לאוהל לורן והמשפחה התקבצו, מתייעצים ביניהם בטון מודאג. אני מציץ דרך הכילה שבפתח ומסתכל על המפרץ. כמה שהוא יפה הלילה. ליבי אהובתי על קו המים מנסה ליצור קשר טלפוני עם הארץ. מעליה ירח גדול מציץ מבעד לעננים , משתקף בגלים בפסים של כסף.

אני משתדל לאגור כוחות להמשך, ונזכר בשיחה בה שמעתי על ספר החיים והמתים הטיבטי. דובר על כך שכל אדם צריך להיות מוכן לפגוש את המוות בכל רגע בחייו, בלי להצטער ובלי לכעוס. אז אני מתחיל להגיד תודה לאלוהים על עולם יפה כל כך, ולהתנצל על כך שאנחנו הורסים אותו . אני מתכונן לחולשה גדולה. עוצם עיניים ומבקש עזרה. מבקש כוח משמיים שיחזק אותי ויעזור לי.

יוצאים לדרך

הג'יפ מגיע לבסוף. לורן ונקלה עוזרות בקיפול האוהל. בעלה של נקלה , שרק חזר מן המסע הלילי, ניגש להעיר את רייצ'ל החולה ואת קנלי התינוק, ומחזיק את שניהם על ידיו. אנחנו נפרדים מן המשפחה המורחבת בהתרגשות רבה ובהוקרת תודה, ומבקשים מלורן להתלוות אלינו.

יוצאים לנסיעה במעלה הגבעה, בשביל מלא מהמורות, אוספים את האחות מביתה, ומגיעים למרפאה. אח נוסף, אנטוני שמו, מגיע ומתחיל לבדוק אותי לאור פנס. חום גבוה, חולשה, רעידות, כאבי מפרקים – סימפטומים של מלריה. הוא לוקח לי דם לבדיקה ומודיע שהמיקרוסקופ יוכל לעבוד כשיופעל הגנראטור בבוקר. אז מה עושים בלי תוצאות הבדיקה? יש פתרון מעשי : מתחילים עם הטיפול התרופתי האינטנסיבי כבר עכשיו, במקום לחכות לבוקר. בסך הכול עברו 4 שעות מתחילת הרעידות ועד לקבלת התרופה.

לורן התגלתה כאישה הנכונה במקום הנכון: היא מתרגמת במהירות את שפת הביסלמה, ושואלת מגוון שאלות כדי להשיג עבורנו מידע רב ככל האפשר. בנוסף למידע היא מצליחה להתקשר ולארגן לנו טרמפ

לעבר מנחת המטוסים שבדרום האי. אני לא רוצה לחשוב איך היינו פועלים אלמלא כל הידע החיוני והעזרה שקיבלנו ממנה.

הלילה עובר בשקט יחסי בחדר האישפוז – לראשונה אנחנו ישנים במיטה באי! – כשבחוץ גשם ניתך בעוז. בבוקר אני מתעורר עם חום גבוה ובחילה. אנטוני נכנס לחדר ומודיע שתוצאת הבדיקה חיובית. החדשות הטובות : התרופה, Coartem, נחשבת לטובה ביותר בעולם. הם קיבלו אותה במשלוח לפני ארבעה חודשים בלבד, עקב תחלואה בהיקף של מגפה, שפוקדת את האי : 60 אנשים מתוך 400 תושבי הסביבה זוהו כחולי מלריה וטופלו באותה מרפאה במהלך החודש שעבר!

אחרי שפע תודות אנחנו נפרדים מצוות המרפאה, ויוצאים דרומה בג'יפ אל עבר המנחת. הנסיעה ארוכה וקשה מאוד, עקב הבוץ הרב, אבל הנהג מצליח להתגבר וזוכה למחיאות כפיים. כשאנחנו מגיעים מתאמת החשש – אין מקום על הטיסה. שמונה נוסעים הזמינו מקום, שניים נמצאים באי שכן וארבעה כבר התייצבו כאן. המטוס הבא ימריא בעוד שלושה ימים ואולי עליו יהיה מקום עבורנו.

סחוט מהנסיעה ומהחום אני נשכב על ספסל בצל ואומר לליבי שהיא חייבת להשיג לנו מקום על הטיסה. גם אם זה אומר לקנות מאנשים את הכרטיסים שלהם במחיר כפול. גם אם זה אומר שנשב על רצפת המטוס. האפשרות שאשאר על האי בלי השגחה רפואית לא מוצאת חן בעיניי.

ליבי ניגשת אל האדם היחיד שבצריף הקבלה ובטון חמור מודיעה לו שמדובר במקרה חירום, שחבר שלה חולה מאוד והוא צריך להגיע לבית החולים. בינתיים מגיעים שני הנוסעים הנוספים, והדאגה מתגברת . הדייל מדווח על המצב במכשיר הקשר, ומנסה להשיג אישור לא לאסוף את שני הנוסעים שבאי השכן, כדי שיוכל להעלות אותנו. לאחר דקות ארוכות מתקבלת תשובה שלילית.

עוד זמן עובר, והדייל מודיע לכולם שהמטוס עתיד להתעכב. אני ממשיך לשכב מותש על הספסל, מרטיב שוב ושוב מגבת במים קרים ומצנן באמצעותה את הראש. בכל עשר דקות הופך צד בגלל החום הרב.

אחרי שעה שלמה הדייל קורא לליבי ומודיע לה: יש לכם מקום על הטיסה! נמצא מטוס אחר שמסוגל לאסוף את הנוסעים באי השכן, ויש לנו מקום! כל הכבוד, ליבי! כל הכבוד, ונואטו!

מטוס הנוסעים הזעיר מתאמץ מאוד להתנתק מהקרקע לפני שכר העשב מסתיים והופך לג'ונגל פרוע.

במשך שתי דקות הוא מקרטע נמוך מעל הים, ורק אז מתחיל לצבור גובה בקצב של צב. הים הכחול מנצנץ בשמש הצהריים , ותחושת ההקלה של שנינו עצומה. כאן בוונואטו, הגרוע ביותר – וגם הטוב ביותר – כבר מאחורינו.

תמונה

ניצחון מתוק. תודה עצומה לתרופה, לאנשי ונואטו המדהימים, לליבי ולאל!

טל רם, מאי 2010. (סיפור אמיתי)

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת