פרה מספר 4343

יש חוויות שבגיל צעיר קשה לתפוס במלוא הדעת, ולמרות זאת הן מותירות רושם שהולך ומתבהר  עם השנים. כזה הוא סיפורה של פרה שהכרתי.

ראשית מעשה בסתיו 1989,  היא שנת בר המצווה שלי. התחלתי לעבוד אז ברפת הקיבוץ במסגרת יום עבודה שבועי. למדתי לגרוף זבל עם טרקטור , לאתר פרות 'דורשות', לצבוע גדרות, לקרצף קירות, ובעיקר – לחלוב.

תוך זמן קצר התחלתי להבין איך נראים חיי הפרות, והתרשמתי שהם אינם מסעירים במיוחד: בכל יום מתקיימות שלוש חליבות, ותמיד נמצא אוכל למילוי ארבעת הקיבות. יש מקום לחרבן ויש מקום לרבוץ. במקרה מדובר באותו המקום, אבל כנראה זה לא כל כך מפריע אחרי שמתרגלים. אם לפרה מסוימת סדר העניינים לא ממש מתיישב, היא תקבל לרוב מכה קלה עם חתיכת צינור השקיה, ובמידת הצורך יש עוד כמה פתרונות יצירתיים שעוזרים להבהיר את תוואי התלם ועומק החריש. אבל לרוב אין צורך בעזרים, כי השגרה מתנהלת לה ברוגע ענייני ונעים.

בהתחלה העבודה נראתה לי פשוטה וברורה. פשוטה יותר מלהקשיב למורה או מלהכין שיעורים. פשוטה הרבה יותר מלנסות להבין איך הדברים מתארגנים בבית הספר החדש, עם כל כך הרבה ילדים. טובה במידה כזו שאצפה לה, וארגיש שזהו יום של חופש באמצע השבוע.

לאחר ארבעה חודשים קרה מקרה. אל העדר ההומוגני הצטרפה פרה אחת, צעירה ומשולחת רסן.  מעט לאחר שהמליטה הפרידו אותה מבנה-בכורה, ובזמן שהעגל הובל לטיפול באגף העגלים (שמכונה 'יונקיה'), נאבקו בה עובדים אחרים , והעבירו אותה אל אגף החולבות.  מופתעת ונזעמת מהשינויים החדים, היא מיהרה להפגין את חוסר הסכמתה.

שבוע ראשון רוגש וקשה עבר על הצוות בניסיון להשתלט עליה. אחריו בא עוד שבוע, קשה יותר. אחריו חלף שבוע שלישי  בלי כל סימני רגיעה. הזעם של אותה מבכירה נשאר כשהיה  ורק היכולת שלה לגרום נזקים הלכה וגברה. לא עבר יום מבלי שהיא  מצאה שיטות חדשות לבטא את תסכולה ואומללותה.

לילה אחד היא קפצה מעל גדרות, הצליחה לשבור את דלת העץ של היונקיה והצטרפה  אל בנה. בלילה הבא  היא הסתערה על דלת ברזל שהחליפה את קודמתה בפתח היונקיה, ועיקמה לגמרי את המסילה. לאחר מכן קשרו את שתי רגליה האחוריות באזיקים, כדי שתתקשה לרוץ או לקפוץ.

רפתנים ברחו מפניה כל אימת שהתחילה להשתולל , ופחדו מאוד מהמפגשים עימה בזמן החליבות. אבל הכי קשה היה הבכי שלה –  מין רצף של קריאות 'מווווווווווווו' ארוכות, עמוקות ומלאות בכאב שהטרידו את חברי הקיבוץ בבתים המרוחקים 300 מ' משם.

שני אנשי צוות הובילו את המאמץ לטפל בה, ולהרגיל אותה לתפקיד החדש. ראשון היה נמרוד, המנהל, שמתח באותם ימים את גבולות הסבלנות שלו , והקדיש זמן רב לניסיונות הרגעה ולהתמודדות עם הבעיות הרבות שעוררה. שני היה יורם, רפתן צעיר, חרוץ ועקשן. כמו חונך מסור הוא היה מנהל איתה קרבות ארוכים ומתישים רק כדי להשיג נצחונות קטנים כמו להוביל אותה ממקום למקום לפי רצונו, או להצליח לחבר את מכשיר החליבה ולהחזיקו במקומו עד לריקון מלא של העטינים.

במקרים בהם לא הצליחה לברוח ממנו, היא מצאה עצמה נכנעת לכמה רגעים לכיפופי הזנב המכאיבים, למכשיר מונע הבעיטות  שהניח במהודק על מפשעתה, לשוקר החשמלי, לבידוד בתא הטילוף, וגם למכות שהוא הפליא לעיתים קרובות באחוריה מתוך רצון כן של אדם בוגר להסביר לפרה איך פרה צריכה להתנהג.

 אבל תמיד, ברגע שהרפה ממנה, היא היתה ממהרת להתרחק וחוזרת לסורה.

בגיל 12 פחדתי מפרה מספר 4343.  התרגשתי מהאומץ שלה וריחמתי עליה, ולא ידעתי למה לקוות. קיבלתי הנחייה ברורה שלא להתקרב אליה, וצייתתי.

חודש לאחר תחילת האירועים, סדרן העבודה קבע חליבת לילה משותפת ליורם ולי. באותה חליבה, לקראת השעה 4 לפנות בוקר, יורם תמרן את הפרה לקרבת שער מכון החליבה , וניסה לדחוק אותה אל מעבר לפתח. הוא טיפס על מעקה המתכת האלכסוני שנועד לנתב את הפרות, כופף את הזנב שלה בחוזקה, וחבט בה בצינור השקיה. היא לא זזה, והוא צעק אלי שאביא לו את השוקר.

עמדתי בפתח המכון וראיתי איך ביד אחת יורם אוחז בזנב המקופל של הפרה, ובשנייה מקרב אליה את השוקר, תוך מאמץ לשמור על שיווי משקל. הוא הרפה מהזנב ומיהר לשלוח יד קדימה כדי לחשמל אותה. כאשר פגע בה היא התכווצה מכאב, ורגע לאחר מכן התייצבה,  הניפה זוג רגליים קשורות, ושלחה אותן בבעיטה חזקה אחורה.

תוך שבריר שניה התנגשו טלפיה בעוצמה ברגליו של יורם, וגרמו לו לעוף אל מעבר למעקה, לחבוט את ראשו בעצם האגן שלה,  ולהמשיך להתרסק מטה אל הבטון הרטוב והמלוכלך.

אחרי שנחבט, הכל קפא לרגע. כשהתנערתי מההלם, זינקתי לתפוס את רגליו והתחלתי לגרור אותו אל מעבר למעקה. משכתי בכל כוחי עד שלבסוף הבאתי אותו אל פתח המכון, ורק אז הבחנתי שעיניו עצומות והוא לא זז בכלל.

הוא התעורר מצעקות הבהלה שלי, ובבכי רועד של הקלה הפכתי אותו על גבו. עיניו נדדו במבטים לא ממוקדים במאמץ להבין איפה הוא נמצא, ובאותו הזמן הפרה התגנבה אלינו בשקט. היא העבירה את ראשה מתחת למעקה, נמתחה קדימה, לקחה שאיפה עמוקה ואז הרכינה צווארה וגעתה לעברו 'מווווווו' יחיד, שקט, וממושך. הבל הפה החם שלה כיסה את פניו באדים.

מיהרתי להתקשר אל נמרוד, שבא לפנות את יורם אל בית החולים. אני זוכר אותו  יושב ברכב ומחכה לקרח. מתוך עיניו בקעו נחלים שקופים שזרמו במורד פניו הקשוחים, מתחתרים ומפלסים נתיב בין זבל רטוב ודם טרי.

המשכתי לחלוב לבד, ונתתי לפרה לחמוק אל קצה הרחבה. התעלמתי ממנה ועבדתי. לא התקשרתי לאף אחד. לקחתי את הזמן. שתיתי נס קפה עם חלב טרי. הקשבתי למוזיקה. הרכבתי מכשירי חליבה, שמתי יוד, הוצאתי פרות, הכנסתי פרות, הרכבתי עוד מכשירי חליבה, וישבתי לנוח לרגע על מדף הנירוסטה. ושוב קמתי לשים יוד על שורת עטינים גדולים וורודים. ואחר כך הפרות צעדו ברוגע בחושך הקר, ואני בעקבותיהן קורא "קדימה" ומקיש על הגדר.

לאחר שסיימתי, נמרוד ראה אותי עומד בין דלת המשרד לרחבה, ומסתכל על הפרה. הוא סימן לי לגשת אליו למשרד.

התיישבתי מולו. הוא הרים את הטלפון, חייג  מספר והפעיל את הרמקול. בצד השני הורמה השפורפרת. "חמיד", הוא קרא. "מי זה ,נמרוד? אהלן, סבאח אל חייר!", ענה קול גרוני מהצד האחר. " מה קורה איתך, חמיד? רוצה פרה?". "מה זאת אומרת, 'רוצה פרה' ?"  הוא שאל. " פרה! חינם! רוצה?". " בטח שרוצה", חמיד ענה, " מה הבעייה שלה?". " מה הבעיה? משוגעת לגמרי. לא רוצה לעבוד אצלי במפעל. יותר טוב שהיא תחפש קוצים יבשים בהרים, ותגן על העגלים שיהיו לה מפני נחשים וזאבים. יבלטו לה העצמות מרוב רעב והיא לא תתגעגע, ובגלל זה אני  לא מוכן לריב איתה יותר. בוא, קח אותה מהר".

אחרי שסיים, הוא פנה אלי ושאל: " אז מה למדת מהסיפור הזה ?". הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה להגיד. "לך, תישן על זה." הוא אמר לי. "אתה נראה עייף".

טל רם 24.9.11

(סיפור לא אמיתי. מבוסס על חוויותי כרפתן צעיר מאוד)

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “פרה מספר 4343

    • המרד השתלם, עכשיו היא רובצת באחו, מגנה על העגלים שלה ולא מחושמלת יותר. נהדר!
      מבחינת הסיפור הוא יפה מאוד. אני מרגיש שיש בניית מתח ארוכה קצת, אבל זה לטעמי 🙂
      לא הבנתי מה זה "מכון", איפה שחולבים?

    • אייסי יקר,

      מקווה שלא הגזמתי… ישנתי על זה כמה שנים, והתבהר לי שאני רוצה לחלוק את הסיפור עם אנשים נוספים כדי לא לחשוב על העניין הזה לבד.

      תודה רבה על המכתב ששלחת, אשמח מאוד אם תסכים לפרסם את הסיפור על מיגל.

  1. מרגש. הולם בי בחוזקה
    כתוב היטב, פשוט ומדוייק
    ( כל כך רציתי להאמין שהאכזריות פינתה מקום לאימהות אבל אז נזכרתי בתקופה ובמקום)
    אם כי, תבנית נוף ילדותך אינה מוכרת לכולם ולכן ממליצה לך להיות יותר רגיש למונחים "קיבוציים"..
    אתה טוב בכתיבה.
    מחכה לסיפור הבא

    • מירי,
      תודה רבה על התגובה החמה!

      לגבי הזמן והמקום, רציתי לציין שאנשי הצוות ברפת של שנות ה- 90 היו סבלניים ואמפתיים
      לפרות, וגם לנוער שבא לתת יד.

      לראייתי, יש הרבה עבודות קשות ברקע החיים, ועבודה עם חיות משק נכנסת לרוב לאותה הקטגוריה.
      כמו הרבה דברים שהולכים ומשתפרים, אני חושב שגם שם הדרך לשינוי פתוחה במידה, ושחידושים
      מצליחים לעבור דרכה. נראה שתמיד חשובים הקשבה וגמישות, חיפוש אפשרויות נוספות, והבנה
      שהאפשרויות הטובות ביותר כנראה לא מומשו עדיין ,ואולי אפילו לא נהגו.

      לפעמים צריך גם עידוד.

      שוב, תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s