סיפור על סכין ועל לום

לפני כעשר שנים, בין מסע למסע, ישבתי בבית הורי עם אבא ועם חבר-טייל שלו, עופר, ששימש מעין מנטור-דרכים עבורי באותה התקופה, ודיברנו על סיטואציות דוחקות שאליהן עלולים להיקלע בפינות מנותקות של העולם. אמרתי שאם באמצע טרק נידח יעצור אותי שודד חמוש, אני אתן לו בלי היסוס את הכסף שברשותי, וגם אדריך אותו איך להשתמש במצלמה. הסיבה, אמרתי להם, היא שיש לי כל כך הרבה מה להפסיד – מעבר לרכוש – שעדיף לוותר על כמה קליפות לא משמעותיות במיוחד.

שניהם, מלוחמי העבר של הארץ, לא כל כך הזדהו עם הקו הותרני שלי.

עוד באותה השנה יצא לי לבחון באופן מעשי ויסודי את אותה התאוריה – בטיבט.

אל המסע השני בטיבט יצאנו, שלושה חברים, מגבולה המערבי של סין. עיר מוסלמית בשם קשגאר שנמצאת על דרך המשי הקדומה, שימשה לנו כמרכז התארגנות למסע של טרמפים אינסופיים במדבר בין מנזרים, אגמים, הרים מושלגים, וכפרי ימי ביניים זעירים . בלי להכביר במילים על הרפתקאות וחוויות מגוונות, אספר רק שיום אחד, לאחר כעשרה ימי נוודות רגלית ורכובה, תפסנו טרמפ עם חיילים סיניים במשאית שלהם.

כשאני אומר טרמפ, הכוונה היא לשירות הסעות בתשלום, שנקבע על פי הנוהג העתיק של משא ומתן במסגרת הנורמות המקובלות. זו הדרך היחידה לעבור אלפי קילומטרים בדרכי עפר שכוחות, שלעיתים יכול לעבור יום שלם מבלי שינוע בהן כלי רכב אחד.

בכל אופן, סגרנו על סכום לא מבוטל אבל בתחום המקובל, עם נגד סיני שמנמן ומחוספס, שהיה מאוד מבסוט מהאורחים שהזדמנו כך בדרכו. עשרה חיילים היו באותה משאית. לפני שעלינו, שמונה הצטופפו בקבינה – ארבעה מלפנים וארבעה בספסל הקטנטן שמאחורי המושבים, ושניים נוספים ישבו מאחור, במשאית הפתוחה, חשופים לאוויר ולנוף (מה שהיה אהוב עלי במיוחד באותן נסיעות).

באופן כללי, במזרח קל להבחין בכך שאנשים יודעים להידחס בעת הצורך, להקטין את נפח האויר שסביבם, ולהתאים את גופם למגוון של חללים מצומצמים בעלי צורות לא שגרתיות.

היות והיינו אורחים בתשלום, עשו לנו כבוד, וכולם פרט לנהג-נגד ולאדם נוסף (שעבר למושב מרופד אחרי שישב פחות או יותר על תיבת ההילוכים) עברו לשבת מאחור, וליהנות מהבריזה.

הנסיעה התחילה בטוב, והנהג המאושר תיקשר איתנו כמיטב יכולתו, בשפע של חיוכים, וגרם לנו להשתמש בחלק ניכר מ100-200 המילים הסיניות שהכרנו. באחת ההפסקות בנסיעה הממושכת, הוא העלה את נושא התשלום. להפתעתנו ואכזבתנו, הוא קבע שעלינו לשלם לו פי 3 יותר מכפי שסוכם. בשפת גוף עשירה ומעט מילים מובנות הוא הסביר לנו – בלי שום חיוך – שהתשלום שנקבע הוא עבור כל אחד מאיתנו, ולא עבור כולנו יחד.

מדובר היה על סכום לא מבוטל, לא כזה שמחזיקים בארנק. גם ככה הנסיעות הן החלק הכי יקר במסע, עוד לפני שחיילים סינים מחליטים לעשוק את הטרמפיסטים שלהם.

אחרי שהעניינים קצת התחממו, אמרנו שאם ככה, נרד בנקודת היישוב הבאה שבדרך (לרוב אוהל או מספר ביקתות עלובות למראה שניתן למצוא אחת לכמה שעות נסיעה). הוא שלח אותנו בכעס אל אחורי המשאית, להראות לנו שהוא כבר לא מכבד אותנו.

בזמן שאנחנו מצננים את דעתנו וחושבים יחד באויר הפתוח, המשאית המשיכה לנסוע, ושמנו לב דרך החלון האחורי של הקבינה, שמתנהל ויכוח סוער בין החיילים והנהג, שהיה גם המפקד. נראה היה שהם 'מחממים' אותו, ודורשים ממנו שלא יוותר לנו.

 

ואז, בפתח ערוץ קטן , בדרך העפר במרחב השממה העצום, כשבקעה עצומה מפרידה בינינו לבין הרי ההימלאיה שמבצבצים ונראים בחדות באויר הטהור במרחק 100 ק"מ, קרה הדבר.

המשאית נעצרה. המנוע הודמם, והחיילים קפצו ממנה במרץ. החיילים שישבו לצידנו מיהרו להצטרף אליהם, והנהג שהיה אדום מזעם, שלף סכין וצעק עלינו "תשלמו עכשיו!". אחד מעמיתיו הצטרף לעמוד לצידו עם מוט ברזל באורך 80 ס"מ. שאר הקהל עמד לצידם ועודד אותם "לתבוע את המגיע להם".

מה היינו אמורים לעשות בתוך הסיטואציה הזו? פשוט לתת להם את הכסף? האם זה מה שהיה פותר את הבעיה?

ראשית, אמרתי לעמית ולשי, אסור להרשות להם לטפס עם הנשק על המשאית. צריך לשמור על יתרון הגובה שלנו.

החיילים המשיכו לאיים עלינו  מהקרקע, ואנחנו על המשאית, ניסינו לנהל איתם משא-ומתן, בעיקר מתוך כוונה להרגיע אותם ככל האפשר. לאט-לאט הם התחילו להתיישב , ולבסוף התיישב גם המפקד והמשיך להתווכח איתנו תוך כדי שהוא חורש את החול עם הלהב ומצייר בקרקע הרכה בתנועות מתמשכות את הספרה 8 שוכבת.

דיברנו בינינו בניסיון להבין מה עושים, והחלטנו שיהיה מסוכן מדי לשלם את כל הכסף עכשיו, כי זה אומר שנצטרך להוציא את חגורות הכסף המוחבאות (לא היה לנו כזה סכום בארנקים), ואז יש סיכוי לא קטן שיתעורר בחיילים העצבניים הרצון לשדוד אותנו לגמרי. שמתי לב שככה העניינים נוטים להידרדר בדרך כלל, כשהדם מציף את הראש.

הבעיה היא, שאם הם ישדדו אותנו ממש, אז הם יהיו עבריינים, והחוק לגבי פגיעה בתיירים הוא מאוד מחמיר, ויהיה צפוי להם עונש מוות אם הם יתפסו. אם המצב ידרדר לשוד של ממש, בכלל לא בטוח שזה יעצור רק שם. לכן החלטנו שאנחנו דבקים במה שהחלטנו קודם – נשלם את הסכום שעליו סיכמנו בהתחלה ברגע שנגיע לנקודת עצירה שאפשר לשהות בה.

אחרי דיונים ביניהם, החיילים החליטו שזה לא מקובל עליהם. הם קמו על הרגליים והתקרבו אל המשאית. הנהג וחברו התחילו לטפס, ובינינו עבר היסוס האם לעצור אותם בכוח, כפי שסיכמנו קודם.

כמו שקורה לעיתים קרובות ברגעים דוחקים, התאוריה היא אחת והמעשים שונים: ביקשתי שלא נתחיל מריבה. אף אחד מאיתנו לא בעט בהם בדרכם למעלה, והם עלו עם נשקיהם שלופים מולנו.

עמדנו כך, חמישה אנשים, במעגל שקוטרו מטר וחצי, סכין שלופה ביד שלוחה לפנינו, ומוט ברזל כבד מוסט בשתי ידיים לאחור, מוכן לנחות על ראש של אחד מאיתנו כמהלך פתיחה.

אבא שלי, שהוא מורה ותיק לאומנויות לחימה, מלמד שהניצחון הטוב ביותר הוא זה שמושג ללא קרב. האם יש לנו עדיין סיכוי להימנע מאסון? קיוויתי שכן, והחלטתי לנסות.

שי, ככל שיש לו לב זהב, כך הוא גם קר רוח. בנוסף הוא איש אמנויות לחימה, כך שהאמנתי שהוא יזרום עם הגישה הפייסנית שלי. עמית, שהוא הרפתקן גדול, וגם נמרץ ובעל חוצפה , נראה לי כמו מי שאולי יהיה קצת יותר קשה לשכנע. בכל זאת ניסיתי.

התחלתי לדבר עם עמית ושי בטון הכי רגוע ושלו שיש, ואמרתי להם : לא יהיה פה קרב עכשיו. אנחנו נרד עכשיו מהמשאית לאט-לאט, הכי רגוע שאנחנו יכולים, נקח את התיקים ונתחיל להתרחק.

 

הדיאלוג הרגוע בינינו איפשר לי להסביר לאחר מכן לנהג מה אנחנו הולכים לעשות. אמרתי לו, בפנים שלוות ובטון אוהב ככל שיכולתי, ובהרבה שפת גוף נינוחה שהחלטנו להישאר כאן. אז אנחנו נרד עכשיו מהמשאית ונתפוס טרמפ אחר. תודה רבה ולהתראות.

צריך לקחת בחשבון שבסתיו הטיבטי, בלילה הטמפרטורות יכולות לרדת אל מתחת לאפס , ולעיתים אף יש שלג. לרדת באמצע שום-מקום במדבר, באחד הנתיבים הנידחים ביותר, זה לא מעשה שגרתי. אנחנו התכוננו לאפשרות של לינת שטח מראש עם יריעת ניילון וחבלים, כך שהאמנו שנסתדר.

כמי שתפס פיקוד, נתתי דוגמא אישית, והייתי הראשון לברוח מהסכנה. בנחת קפצתי מן המשאית הפתוחה, ובנחת ביקשתי משי שיעביר לי את התיקים של כולנו. בזמן שהוא מפנה את גבו בנחת לסכין ולאלת ברזל ומוריד אלי תיק אחרי תיק, כולם קפאו במקומם, עמדו והסתכלו.

לאחר מכן שי ירד, ולבסוף גם עמית. כולנו העמסנו את התיקים על הגב, אמרנו יפה שלום, והתחלנו להתרחק, תוך שמירה על חיוך ווידוא שאף אחד לא בא בעקבותינו.

 

 

 

המשכנו להתרחק בהליכה איטית אל עבר שלוחונת שעלתה מפתחת הנחל הקטן . ולאחר שהתרחקנו קמעה, המשכנו לעקוב במבט אחר תנועות החיילים, שהתארגנו בהדרגה להמשך תנועה, וחייכנו בינינו בהקלה. אחרי דקות ספורות הנהג הניע את המשאית והתחיל לנסוע.

ואז המשאית נעצרה. רגע ארוך לאחר מכן, דלת הנהג נפתחה, ולאט ירד ממנה הנהג-מפקד, זה ששבע דקות בלבד לפני כן איים לדקור אותנו בסכין. הוא פנה לכיווננו ובתנועה קצת מגושמת, שנראתה אפילו מבוישת, והתחיל להתקרב. ראינו שהוא מתאמץ לחייך, כשצעק אלינו וסימן בידיו : "בואו! בואו!".

הסתכלנו אחד על השני, ואז נופפנו לו בידיים לשלום, וצעקנו וסימנו בחזרה. "תודה. זה בסדר. אנחנו נשאר כאן. אתה יכול להמשיך לנסוע".

הוא המשיך להתקרב לעברנו ולומר " לא, לא, זה בסדר. בואו. בואו ניסע".

שמנו לב שהוא סמוק, אבל לא מכעס אלא מבושה. שפת הגוף שלו – החיוכים, התנועה המגושמת, חוסר הביטחון – הביעה חרטה יותר מאשר כל דבר אחר. נראה היה שבדקות הספורות שעברו, החבורה כולה הבינה שנעשתה שם טעות מרה, והם הרגישו לא טוב עם עצמם, גם עם נסיון התקיפה וגם עם הנטישה שלנו בשממה.

הסתכלנו אחד על השני, מנסים לקרוא במבט מה כל אחד חושב. בינתיים הנהג התקרב עוד, וקרא אלינו, " בואו. זה בסדר. תשלמו את המחיר המקורי, את מה שאתם אמרתם". התלבטנו עוד כמה שניות בינינו, ונראה היה שכולם מרוצים מהרעיון. קראנו אליו בשמחה "בסדר!" והתחלנו להתקרב.

הוא סימן לנו לעלות אל אחורי המשאית, והתיישבנו שם, ליד 3 חיילים, שנראו נינוחים ושמחים מהתפתחות העניינים.

נסענו יחד במדבר היפיפה ולקראת הערב הגענו אל היעד המתוכנן, עיירה טיבטית קטנה, ששמה צוין על מפת 1:1,500,000 שהיתה בידינו. שם ירדנו ונפרדנו לשלום מן החיילים, והלכנו לאכול משהו.

בעיירה היתה תנועה מוגברת של חיילים ושוטרים. כנראה היה שם בסיס קטן שלהם. הלכנו אל שוטר במדים ייצוגיים כדי לשאול אותו כמה שאלות לגבי המקום.

בעודנו מדברים, הנהג-מפקד עבר לידנו ופתאום שם לב לכך שאנחנו מדברים עם שוטר. הוא נדרך לפתע, וחייך חיוך מתוח. חייכנו בחזרה והמשכנו בשיחה. בינתיים הנהג הגביר את צעדיו, פנה לאזור חנייה, התחיל לרוץ בפאניקה, ונעלם מעינינו.

אני זוכר ששמחתי אז על כך שהוא בכל זאת נענש. לא ראינו אותו מאז. יכול להיות שמרוב פחד הוא וקבוצת החיילים עזבו את המקום עוד באותו הערב.

היום אני חושב שבכלל לא היה לי על מה לשמוח. כל מה שהיה בינינו יושב עד לסיום אותה הנסיעה. לאחר השיעור הקשה שהוא עבר בהצלחה, בסופו של דבר, וגם עזר לנו מאוד, לא היה צריך להיות בליבי עוד מקום לטינה כלפיו.

אבל ככה היה.

כשהתכתבתי בנוגע לסיפור עם ידידה טובה, שטיילה לבדה משך שנים רבות ברחבי העולם, היא אמרה לי שהפילוסופיה שלה בנוגע לאנשים היא מאוד דומה לזו שבה השתמשנו, והיא עזרה לה לצלוח מספר סיטואציות לא פשוטות בשלום. היא הצליחה לשים את הרעיון במילים שמאוד מצאו חן בעיני:

"ברגע שמצליחים לחדור את ההגנות, ולגעת בנפש של מי שמתעמת איתך, הוא כבר לא רוצה לפגוע בך, כי אם יעשה זאת, הוא יפגע גם בעצמו".

 

בגין וסאדאת הבינו את זה לאחר שנים רבות. אחרי שסאדאת בא לבקר בישראל והמנהיגים החלו לדבר, נפרצו ההגנות בעם, ואנשים התחילו לחשוב פחות במושגי "שלי/שלך" ויותר במושגים כמו "שלנו", "אחריותנו", "עתיד ילדינו". פתיחת הלבבות הזו, שהדהדה במדינות, היא שעזרה להבשלת התנאים לכינון שלום.

 

הפילוסופיה הזו, מסתבר, יכולה להיות טובה לא רק למטיילים עם תחושת אחריות קצת מפוקפקת, אלא גם למדינות.

 

טל רם, אוקטובר 2015.   (סיפור אמיתי)

DSCN4605 - עדר רץ אל ההימלאיה (טיבט, טל,2005)

מודעות פרסומת

לקפוץ

2ילד קופץ

אחרי שנים שגרנו בדירה הקטנה בשיכון 67', עברנו סוף סוף לבית בשכונה החדשה שליד הבריכה. משך כל החורף הראשון אבא הקדיש שעות בכל ערב לבניית מרתף בעזרת את חפירה ומלט. הוא חפר ויצק ויצר, ולאט-לאט הקים לנו במו ידיו בית קטן נוסף מתחת לבית, שלא יחסר.

אליהו השכן הגיע יום אחד להעיף מבט על העבודה, ומאוד התרשם. לאחר מכן הוא התחיל להסתובב וללקט פה ושם כלי עבודה, וכל הזמן חזר אל אבא עם שאלות.

בוקר אחד גילינו יריעות יוטה רחבות שנפרשו סביב ביתו. ההסתרה הלא צפויה בקיבוץ שבו כולם יודעים הכול, יצרה מיד ארשת מסתורין של עשייה תמוהה.

בתוך זמן קצר מריצות עמוסות עפר נצפו עושות דרכן אל הגינות ברחבי הקיבוץ בשעות מוזרות של הלילה, ואיתן התחילו לזרום גם השערות. פעם אחת, בליל שישי, התיישבנו כמה חבר'ה על הנדנדות הישנות של גן השעשועים בחושך. ראינו את אליהו חולף על השביל עם פנס ראש ודפדפת. הוא בכלל לא שם לב אלינו, ורק מלמל משהו כמו "זה בדיוק מה ש……. או אולי בכלל צריך…", וכל מיני משפטים כאלה שבכלל לא נגמרו, והלך והתרחק לכיוון הגנונים.

מאור חשב ש "עכשיו-עכשיו" זה הזמן להעיף מבט באתר הבניה, ורועי הסכים איתו. אני הצטרפתי כי כבר היה מאוחר וזה היה בכיוון של הבית, וכשהגענו הם החליטו שאני אשמור שאליהו לא יחזור, בזמן שהם יכנסו פנימה להסתכל. שמחתי, כי ממש לא רציתי להיכנס לשם עם כל היריעות השחורות והחושך.

למאור הייתה מצית זיפו שלקח מאח שלו, והוא הדליק אותה ואמר לי לשרוק אם מישהו בא, לפני שהוא ורועי נעלמו בחושך שמתחת לבית. אז ישבתי ככה, רועד מקור או מפחד במרחק של חצי דקת הליכה מהבית, ומחכה שיחזרו כבר כדי שאפשר יהיה ללכת לישון.

אני לא יודע מה הם עשו, אבל זה לקח המון זמן. כבר חשבתי שהם אולי ברחו מכיוון אחר והשאירו אותי שם, אבל בכל זאת חיכיתי. ישבתי בפינה צמוד ליריעה השחורה ליד שיח גדול , ופתאום לפני שהספקתי להבין מה קורה פנס האיר עלי ועל חולצת השבת הלבנה שפתאום נזכרתי שאני לובש. אליהו עמד שם, במרחק של אולי חמישה צעדים ממני.

הוא פשוט עמד והאיר, ואני רק הורדתי את הראש למטה. אחרי שהבנתי שזה לא יעזור הרמתי אותו בחזרה עם מבט כזה, אולי כמו של הכלב שמסתובב ליד המרכז ורוצה שירחמו עליו. הוא האיר לי אל תוך העיניים בכוונה, חייך בשיניים בוהקות, ואמר: " אתה תהיה הראשון". אחרי זה הוא פשוט עלה במדרגות ונכנס הביתה .

כשהוא הלך נזכרתי שבעצם הייתי צריך לשרוק, אז ניסיתי אבל לא הצלחתי. פתאום הרגשתי ממש עייף, ורק רציתי ללכת לישון, ולהתעורר ולחשוב שזה היה חלום, אבל המשכתי לחכות עד שמתישהו מאור ורועי חזרו. הם ליוו אותי עד הפתח של הבית ואמרו שהייתי גדול. "כמעט כמו הבור הזה שאליהו חופר".

למחרת רצו השמועות בקיבוץ . בארוחת הצהרים שמעתי מעינת שמאור זרק אבנים אל הבור החשוך ולקח מלא-מלא זמן עד שהן פגעו במשהו. וביום ראשון אחרי בית הספר,שרון סיפר לכולם במרכז שמאור ורועי ירדו במשך כמעט שעתים במדרגות אל תוך הבור ולא הגיעו אל הקצה. הוא גם אמר שהשתנתי בתחתונים כשאליהו תפס אותי.

כשהגעתי הביתה אחותי הגדולה, רוני, אמרה לי להיזהר כשאני קופץ, ולא הבנתי מה היא רוצה אבל זה נשמע קצת מבהיל. עד יום שלישי כולם כבר שמעו שאליהו חופר מנהרה עד לסין, ושאני אהיה הראשון שיקפוץ לשם.

בנג'ו תפס אותי בארוחת בוקר אחת ואמר שהסיניות הן גם נחמדות וגם קומפקטיות, אז כדאי שאביא איתי בחזרה איזה שתים-שלוש בתיק. סבא חשב שכל הסיפור הזה לא הגיוני. הוא פחד שאני אתקע באמצע הדרך, אבל דוד יוסף הסביר לו שאין סיבה שזה לא יעבוד "כי מדובר ביישום פשוט של תנועה הרמונית" , ושאני אמור לעבור דרך מרכז כדור הארץ במהירות ולנחות בסין בלי מהירות "בערך…". כשהוא סיים להסביר כולם הסתכלו עליו הנהנו, ולקחו עוד שלוק מהקפה, אבל אני לא ממש הבנתי.

אחותי רוני חשבה שיהיה לי חם באמצע כדור הארץ כי היא למדה בשיעור נושא שיש שם לבה, אבל הסבירו לה שלכל בעיה יש פתרון ושהיא לא צריכה לפחד כל כך…

מאז אותו יום שהסיפור התחיל להתגלגל אליהו התחיל לזרוח. כולם היו באים, ומביאים לו עוגות ופומלות ומיץ רימונים אל השולחן שפתח ליד הבית. הם היו מנסים לדבר איתו, לשאול איך מתקדם והאם הוא צריך עזרה, והוא רק היה אומר שהכול מתקתק לפי התכנית ושהעוגות נורא טעימות. אבל חוץ מזה, אף אחד לא הורשה לעבור את מסך היוטה מלבד מריצות העפר וכמה עובדים מטובא שהיו סוחבים פנימה כל מיני ברזלים ולא מוציאים מילה מהפה.

אחרי חודשיים החגיגה נרגעה קצת, כי לכולם תקתקו בראש מספיק שהכול מתקתק כמו שצריך אז הם חזרו למרפסות ולסוכות כדי לאכול שם את העוגות ולשתות תה זוטה במקום המיץ-רימונים שנגמר. כנראה הרגיש להם שיותר כייף פשוט לשבת מול החרמון הלבן והעמק הפורח , ולא להזדמזם במעגלים כמו דבורים מול אתר הבניה.

עברו כמעט שנתיים, ואף אחד כבר לא דיבר יותר על הבור של אליהו ועל איך שאני הולך לקפוץ לסין. ואז, בלילה של היומולדת שלי, אחרי המתנות והעוגות והכול, ואחרי שכבר סיימתי להתקלח ולצחצח, אליהו דפק בדלת, נכנס ואמר שאנחנו צריכים להתחיל להתארגן, כי "עוד מעט יהיה שם בוקר". אז אבא הביא לי קצת כסף ואמר שלא אחזור מאוחר, ואחרי זה הוא ואמא חיבקו אותי, וראיתי שהם מתרגשים. גם אני התרגשתי, כי לא כל כך ידעתי מה יהיה שם, אבל אליהו אמר שהוא יסביר הכול.

לפני שנכנסנו הוא נתן לי פנס כדי לראות איפה אני דורך, ואמר לי להישאר קרוב.ירדנו במדרגות ובינתיים הוא הסביר לי ככה: הוא אמר שכשנגיע לקצה אני פשוט צריך לקפוץ, ואז אפול למטה עד שאגיע לסין, ושזה ייקח קצת זמן. אחר כך, כשארצה לחזור, אני צריך פשוט לקפוץ דרך הפתח שבסין בחזרה לכאן, אבל לפני זה כדאי שאלחץ על הכפתור שליד הבור, כדי שהוא יבוא לאסוף אותי בזמן ולא יחכה כאן סתם.

הוא נעמד מאחורי ואמר שאני יכול לקפוץ. אז התקדמתי לאט אל הקצה והסתכלתי למטה. לא ראיתי כלום. לא היה קר או חם, וכמעט לא הייתה רוח. הכול היה פשוט שחור ומאוד שקט, וזהו.

נעמדתי ממש על הקצה ולרגע חשבתי שמוזר שאני לא מפחד.

עצמתי עיניים.

וחיכיתי עוד קצת עד שממש יתחשק.

ופתחתי אותן .

וקפצתי.

 

 

(סיפור דימיוני, כמובן 🙂

Cow No. 4343

Some experiences are hard to grasp to their full extent at a young age, nevertheless leave an impression that clarifies with time. Such is the story of a cow I once knew.

Fall 1989 marked the beginning of my Bar-Mizva year. Working in the kibbutz's cowshed was a part of a weekly working day program that our school led. Those days taught me how to sweep dung with a tractor, locate cows in heat, paint fences, and milk.

They also showed me that cow's life is not that exciting. Mainly, being milked three times a day and eating – there's always plenty of food to fill all 4 stomachs. There's a place to shit and a place to crouch. Apparently, it's the same place, but it doesn't seem to bother too much, once getting used to it. If a certain cow doesn't feel like collaborating, it will probably get smacked with a stick, and if necessary, more creative measures will be used to clarify who's the boss.

At first, my job seemed quite simple . It was easier than sitting in class in front of a teacher, much easier than trying to fit into a new school, with so many kids around. For me, Working day was a day without worries in the middle of the week.

Winter came soon after, and just when it seemed that things are taking their course and life started feeling comfortable, something happened. A young and unrestrained cow joined the homogeneous herd of milking cows. Soon after it gave birth, its firstborn calf was taken from it, and was led away to the calves section. The two workers that helped it deliver were now struggling to push it through the gate into its new home. Furious, it started demonstrating its disagreement.

Three weeks later, the cow was still rampaging, without any sign of fatigue or tendency to surrender. Its fury did not subside and its ability to cause damage just kept growing. Every day it found new ways to express frustration and misery, and keep the workers edgy and fearful.

One night it jumped over a fence, broke the calves section's wooden gate and joined her son. After that scene, shackles were tied to its back legs, forcing it not to run or jump.

Workers ran scared each time it started going wild, and didn't dare milking it. The most annoying thing in that situation was its crying – a sequence of long, deep, painful 'Mooooooooooooooooooooooo's, that caused people from half a kibbutz lose their calmness.

Two devoted workers tried their luck with handling the cow. The first was Nimrod- the manager, who, it seemed like, was stretching the borders of self- patience while trying to calm the beast. The second was a diligent, strong and tough young worker called Yoram. He acted as a devoted couch not willing to give up on his trainee, struggling by all means to get it moving around or milked.

Sometimes the cow managed to escape, and in other cases it found itself surrendering to a few moments of strong tail bending, to the non-kicking device which was fastened to its side from groin to back, to an electric shock, to isolation in a small chamber or even to Yoram's acing strokes to her hips.. Yoram, a grown up man, simply wanted to explain to that strong headed cow, how a good cow should behave.

But, to his fury, it kept on going back to its same trouble causing behavior the moment he let go.

At the age of 12 I was afraid of cow number 4343. Its braveness excited me and I felt sorry for it, without deciding what to hope for.

One night, Yoram and I shared a milking shift. That time, around 4 am, Yoram tried to maneuver the cow towards the milking station's gate, and push it through the entrance. He climbed on an iron guardrail that was supposed to help channeling the cows , and stiffly grabbed the cow's tail With one hand while hitting it with a short piece of a watering pipe with the other. It didn't move even a bit. "Bring the electric shoker" he yelled

I stood behind him and saw how he's trying to bring the shocker to its back while keeping balance on the guardrail. He left its tail and managed to quickly send his other arm forward and electrify it. When the shock hit, it's whole body was shaking for a moment. Then it got its balance back again, tossed its two shackled legs and sent them back with all the power that it had.

Within an inch of a second two hoofs collided into Yoram's legs with a horrible breaking sound, and made him fly over the fence, smashing his face on its pelvic bone, and keep collapsing all the way down for a close encounter with the dirty, wet concrete floor.

For one moment, everithing froze . When I finally managed to overcome the first shock and hurried towards Yoram, I grabbed his legs and tried to drag him. With great effort I managed to pull him, step by step, beyond the guardrail. Then I turned his body, saw that his eyes are closed, and finally realized that he is not moving.

My panic crying woke him up. His eyes started wondering, unfocused, while he tried to understand where he's at. While he started restoring his consciousness, the cow quietly sneaked in our direction. It extended its neck beyond the guardrails' bar, took a deep breath, and started mooing. A single, quiet, long moooooooooo covered Yoram's face with hot steam.

I rushed to the office and gave a phone call to Nimrod, who came within minutes to evacuate Yoram to the hospital. I remember Yoram sitting in the vehicle waiting for some ice. Lucent streams trickled from his eyes down along his tough face, paving a path amid wet dung and fresh red blood.

I returned to the milking station. The unruly cow went far away from the entrance, and I avoided trying to deal with it. I kept working alone, without calling anyone. Made myself coffee with fresh milk and listened to good music that came from the local radio station.

I wore milking machines to a line of pink, heavy briskets , put iodine on the parallel line of briskets and called the cows to get out of the milking station. Then I called other cows to enter, put milking machines on another line of pink, heavy briskets, and sat for a moment to rest on a stainless steel shelf.

Later, the cows marched calmly in the dark night, back to their places, and I followed them, calling " Go!   Go Cows!", and knocked on the fences with a short plastic pipeline.

When Nimrod came back, he saw me leaning on the guardrail, looking at the cow. He came and stood beside me to look at it too. Then he put his palm on my shoulder and said "Let's go to the office".

I sat in front of him while he picked up the phone, dialed a number and put the speaker on. Someone was answering. " Hamid", Nimrod called. "Who is it, Namrud? Ahalen, good morning!", a throaty voice was answering. " How are you, Hamid? Do you want a cow?". "What do you mean, 'want a cow?' ", Hamid was asking. " A cow! For Free! Do you want to have it?". "Sure I want to have it", he said, "what's its problem?". "what is its problem? It's totally crazy. I believe It would rather search for dry grass in the mountains and defend its calves –to-come from wolves and snakes, than staying in my factory. Its bones may protrude from hunger and it still won't miss us. That's why I am not willing to fight for it any longer. Come quickly and take it".

After putting the phone down he looked at me and asked: "well, did you learn anything tonight?". I staired back at him and didn't know what to say. "Go home. Get some sleep", he said.

Tal Zvi Ram 24.9.2011

Translated from Hebrew with the help of my dear Libby along  2014-2015.

The English version of "Cow No. 4343" is dedicated to Tamsin Ewing, who encouraged me to write stories, and received more than one promise to get translations.

(Not a real story. Based on my experience as a very young cowshed worker)

שעת בין הערביים

הקדמה:

לפני שעזב לדרכו, שאל אותי חבר לקורס הטייס שאלה פילוסופית עמוקה: "נניח שאתה מפקד של סירה מהירה", הוא אמר, "ואתה מקבל דיווח שיש שני אנשים שעומדים לטבוע: אחד נמצא מזרחית אליך והשני בכיוון מערב . לא תוכל להספיק להציל את שניהם, ועליך להחליט את מי להציל. אה, דרך אגב – אחד מהם ישראלי ואחד ערבי. את מי תציל?".

התשובה האינסטינקטיבית שלי היתה ברורה, אבל שמרתי אותה לעצמי והחלטתי לחשוב עוד קצת על השאלה – אולי מתחבאות בה נקודות שלא שמתי לב אליהן עדיין. כמעט 12 שנה אחרי, השאלה עוד חיה בי יחד עם הידיעה שההחלטה היא אולי חד משמעית, אבל בכל מה שנוגע לשיקולים – השחור והלבן יוצרים תמונת אפשרויות בעלת מורכבות אינסופית, אם רק מתעכבים להביט בה.

אם זה נשמע שמאלני מדי, נסו גם אתם לשאול  – בתור מפקד הסירה, באמצעות מכשיר הקשר: "מי הם? מי הם אותם אנשים?" וגם : " האם אתה יכול לתת לי סיבה טובה לחשוב פעמיים?". לידע הנוסף שאפשר להשיג, הסתבר לי אז, יש משקל משלו.

שנה לאחר שהוא עזב, בדצמבר 2003, גם אני מצאתי את עצמי בדרך אל הבקו"ם. על חולצה מתקופת המכין, שאיתה הסתובבו החבר'ה הצעירים אליהם הצטרפתי רגע לפני שהמראנו עם הפייפרים, היתה רשומה השאלה הכלל-צהלית: "עד מתי???".התשובה ניתנה בהמשך – "יולי 2014!". בעוד 12 שנה.

בעודי מטייל ברחבי הגלובוס ובאקדמיה, תהיתי מדי פעם מה איתם, עם אותם אנשים טובים ויקרים , ואפילו מיוחדים ממש, שהכרתי בקורס. אני, כבר היה לי ברור, לא אתמודד עם הדילמות שיובאו אל פתחם. שנת 2006 הביאה את הסיוט של מלחמת לבנון השנייה, עם ההפצצות הבלתי מתפשרות מהאוויר על אזורים מיושבים. ב 2009 מבצע "עופרת יצוקה" הפך את דרך הפעולה לשיטה משוכללת, וב 2012 ההפצצות מהאויר סיפקו את אקורד הפתיחה, אקורד הסיום, וכל הקונצרט שבין לבין.

עכשיו, ביולי 2014, החודש שבו רבים מהם אמורים להשתחרר, הכאב שלי עליהם מתגבר לאין ערוך-  על אנשים תמימים, אמיצים וטובי לב שהכרתי אז כל כך מקרוב. אני רואה איך רגע לפני שהכל אמור להסתיים, או לפחות לרדת להילוך מינורי יותר מבחינתם, יש הסלמה כזו, שמחייבת אותם להפציץ שוב מחבלים רשעים ואזרחים מסכנים כאחד, כי אין אף אחד אחר שמסוגל לעשות זאת במקומם, והצורך בבטחון – קיים.

5 שנים אחרי שכתבתי את הסיפור, מבלי שהייתה לי כוונה לפרסם אותו, הרגשתי פתאום היום שאני חייב לחלוק אותו, בתקווה שאפשר יהיה לעצור איכשהו את ההידרדרות הזו שנחתה עלינו. אז הנה – פרסמתי את הסיפור. פשוט כי בא לי שלום. ואם אפשר – שלא יתעכב, השלום. שיבוא. ואם לאחר הקריאה תשאלו מה דעתי על הנושא הטעון, אז אומר כבר עכשיו – השאלות עדיין פתוחות.

ציטוט מתוך מאמר של משה (בוגי) יעלון: דילמות אתיות במלחמה בטרור** רב אלוף (מיל.) משה יעלון "חיסול ממוקד" אינו נועד להעניש מחבלים על פעולותיהם בעבר – הוא נועד לצורך מניעת פעולותיהם בעתיד. בשבע השנים שעברו מאז החלה מלחמת הטרור הפלשתינאית, אירע רק מקרה בודד בו חיסל צה"ל אזרח בכוונה, יחד עם מחבל, במהלך מבצע. המחבל המדובר נטל חלק מרכזי בתכנון ובביצוע פיגועי התאבדות רבים. בפעם הראשונה שהייתה לנו ההזדמנות לחסל אותו, הוא שהה בחברת בנותיו, וביטלנו את המבצע כדי לחוס על חייהן. שישה חודשים לאחר מכן, שוב בחרנו לחסל אותו כשהיה לבד עם אשתו. האם העובדה שגם אשתו נהרגה הפכה את המשימה שלנו לבלתי צודקת? האם דחיית חיסולו – אשר כתוצאה ממנה הוא הספיק לפקד על הריגתם של ישראלים רבים – היתה צעד נבון?" **(יעלון, 2007)

שעת בין הערביים

הוא לא ענה לטלפונים ולא טרח להראות סימן חיים כלשהו, למרות שידע שחזרתי לארץ. אימו סיפרה לי שמצבו רע. כבר למעלה משבוע הוא מסתגר בדירה,ולמעט שני ערבים בהם התיר לה ולאביו להיכנס  עם תה ועוגיות ולדבר עימו מעט, היא כמעט ולא שמעה ממנו. אתמול ניסתה לקרוא לו להצטרף לארוחת ערב ואמרה לו שאחיו הקטן מודאג. הוא ענה לה שוב שהוא מרגיש מעט יותר טוב, אבל צריך עוד מספר ימים של שקט. היא הניחה אוכל מוכן במטבחון הקטן שלו יום אחר יום, ודאגה.

הדלת לחדרו לא הייתה נעולה, אבל שניהם ידעו שהיא לא תכנס ללא רשותו. הגעתי אליהם לקראת הצהריים. היא חיבקה אותי , מבטה עייף ומודאג, וביקשה בכל ליבה :"עמית, תוציא אותו קצת החוצה". שאלתי מה קרה, אבל לא זכיתי לתשובה. נכנסתי אל חדרו בדירה החשוכה. מלבד חלון המטבחון הפתוח, כל שאר התריסים היו מוגפים. שמעתי אותו מתהפך במיטה וקראתי "שייקה,מה קורה?". הוא היה מופתע. בזריזות התיישב על המיטה ופתח את החלון הגדול שלצידה. אור נשפך אל החדר." היי, ברוך שובך!", הוא קרא בחיוך מופתע וקפץ על רגליו לחבק אותי בידיים  חבושות. "מצטער שלא עניתי…".

הסתכלתי עליו. הוא נראה נורא. כאילו הזדקן בחמש או עשר שנים במהלך החודשים הספורים בהם לא התראינו: רזה מהרגיל, מעוטר זיפים דקים, אדום עיניים, חלש ומוטרד מאוד. כתם קפה שחור צבע את הקיר הרחב מאחורי גבו, והוא נראה נבוך כשהסתכלתי עליו. "אחי, מה קורה איתך?ממה נפצעת?", השאלות ברחו מפי. ואז בלי הקדמות הוא התחיל לספר בקולו השקט והברור: " הגעתי לכאן בלילה ,לפני יותר משבוע, עצבני וכועס כמו שלא הייתי אף פעם. משך כל הנסיעה לכאן רעדו לי הידיים, וגם כשהגעתי לא יכולתי להפסיק לרעוד. הכנתי קפה, וכשהתיישבתי עם הכוס על המיטה הרעידות גרמו לו להישפך, ותקפה אותי תחושה נוראית. הרגשתי שאם לא אעיף את הכוס ברגע זה אני עלול לשבור אותה על הראש של עצמי, או משהו. לא הייתה לי אפילו סבלנות להניח אותה על הרצפה. פשוט זרקתי אותה  על הקיר, והידיים שרעדו עד אז התמלאו בכוח שלא יכולתי לעצור. התנפלתי על הקיר באגרופים והתחלתי לצעוק ולקלל.ניסיתי לשבור לעצמי את האצבעות באגרופים מרוב כעס. אחרי דקה או שתיים אבא שלי הגיע  ותפס אותי.נפלנו למיטה והוא ריתק אותי אליה עד שנרגעתי. לא צעקתי יותר, רק בערתי בזעם נורא שלא רציתי להוציא עליו."

גררנו כריות גב גדולות מן הספה אל השטיח והתיישבנו. רגלי שנינו  נשלחו אל עבר שולחן גזע עץ נמוך והקירות והרגליים שרטטו ריבוע. הוא השתהה מעט ואז המשיך: "המפקד שלי הגיע לבקר למחרת בבוקר, וניסה לנחם אותי. יכולתי לראות את האכזבה בעיניו כשראה אותי מוטל מולו על המיטה עטוף בתחבושות אדומות. הוא הסיע אותי לירפ"א (יחידת רפואה אוירית) , שם העריכו שיעבור חודש לפחות עד שאוכל לשלוט שוב בסטיק.  אחר כך הם שלחו לכאן פסיכולוג שקשקש  עד שאמרתי לו שיעזוב אותי בשקט. הוא טען שמוטב לי לשוב לפעילות מהר ככל האפשר. שאלתי אותו  אם נראה לו שאני כשיר נפשית לטיסה, והוא ענה שאהיה בסדר. 'אתה לא הראשון שנסדק אחרי אירוע כזה.',הוא אמר. 'כולם יודעים שזה קשה, אבל בסופו של יום חשוב לזכור שלא סתם בחרו בך למלא את התפקיד. כמו שהיה לך כוח לעבור את הקורס כך גם יהיה לך כוח להמשיך'".

הסתכלתי על שי ושתקתי. מוחי כבר התחיל לנחש את החלקים החסרים. מה בדיוק קרה?   בטח פעילות שנכשלה, אולי הרוגים…בהיתי קדימה אל החלל, נאלץ להזכיר לעצמי שהנה נחתי שוב בארץ ישראל. כאן לא אוסטרליה. כאן יש דאגות,חבר. לא רציתי לשמוע יותר כלום, ועד כמה ששי יקר לליבי, פשוט לא רציתי להישאר שם בכלל. לא רציתי לשמוע מילה מה שהוא עתיד לספר.  לא התאפקתי וקמתי. הלכתי להכין קפה. בישלתי את הקפה לאט בפינג'אן קטן על הגז, מזגתי לשתי כוסות וחזרתי, מניח אותן על בול העץ. עייפות גדולה נפלה עלי. במבט על  השידה הבחנתי בספר הפוך פתוח, "האחים קרמאזוב" לדוסטוייבסקי.  'לפחות אתה קורא', ציינתי בהקלה. לפחות אתה מעסיק את עצמך מעט בצרות של אחרים.  

שי   ( במדבר, דברים)

בגיל 22 ישבתי על ראש תל גבוה לצד כביש עזוב בנגב. לצידי רכן עמית אל עבר כהליה סרבנית ושקד ארוכות  על מלאכת  הרתחת המים לקפה של אחר הצהריים. מצוק עמוק נפרש מעבר לקצות רגלינו ותחתיו זרם לו עדר מעורב של כבשים ועיזים מונהג בידי בדואי בן 10 ושלושה כלבים מתרוצצים סחור סחור. 30 מטרים מעליהם, האפשרות לקפוץ ברגע של טמטום נראתה פתאום כל כך פשוטה שנבהלתי ונסוגתי לאחור. החורף עבר רק במעט את שיאו, אך  פרחים לא מעטים  כבר החלו להנץ  בין משטחי העשב הנמוך שהכתימו את המישור. הערוץ שהתחתר  ויצר את המצוק  נראה חי ושוצף כשהעדר עשה בו את דרכו. כל כבשה ועז מילאו את תפקידן ההכרחי-כמעט בסדר הזרימה המסובך כמו טיפות מים תועות שכוחות חזקים מנתבים כרצונם למקומן המיועד בכל רגע ורגע. אנחנו כמותן, חשבתי. ואולי יש מישהו שמסתכל כך גם עלינו מלמעלה.

ים מחשבות לא בהירות מילא את ראשי באותם ימי חורף קרים וכל-כך נקיים. אויר מדבר קפוא היה צורב את ריאותינו בכל בוקר מחדש בעוד איילת השחר מלווה בזוהרה את קיפול האוהל התכליתי ואריזת התיקים. מרץ לא היה חסר מן הרגע בו התחלנו לצעוד, והכפור שפשט לעיתים היה מקדים להפשיר בעברנו ומרטיב את הנעליים, מונע את המחשבה העצלה שאפשר לעצור ולנוח בטרם נעבור כברת דרך. שתיקות ארוכות מילאו את החללים בינינו. מבטי לרוב היה שלוח הרחק אל האופק או אל עבר  עננים מהפנטים שציירו את השמיים מחדש בכישרון אלוהי. שנינו ידענו שאין סיבה למהר. עמית, שידע את פשר שתיקותיי המתמשכות מילא מתוך סבלנות ענווה את התפקיד שלקח על עצמו באופן שבו גם עכשיו איני מוצא  את המילים הראויות  כדי להודות לו.

אלמלא אותו טיול במדבר, אני מאמין כעת, ייתכן שעד היום לא הייתי חוזר אל עצמי ואל הטייסת. כל כך הייתי מלא בכעס אז על מפקד החיל שנתן לי הוראה לירות. הייתי סולח לו ולכולם אם לא היו יודעים שגם האישה נמצאת ברכב. אבל כולם ב'בור' ידעו, ואני בטוח שהיה להם נוח שמישהו אחר לוחץ על הכפתור ומכוון את הטילים עד הפגיעה במטרה.

תחושת הניצחון שמילאה אותי ברגע הפיצוץ הייתה שלמה. אחרי למעלה מיממה של החלפת משמרות צמדי מסוקים בריחוף כוננות, הגיעה ההודעה המיוחלת שהרכב יוצא מהכפר לעבר דרך עפר, ובתוכו נמצא המבוקש. בגלל מזג האוויר הקשה החליט הטייס הבכיר שאיתי, שהוא יטיס ואני אפעיל את הנשק, בניגוד לחלוקת התפקידים המקורית. בהתרגשות התחלתי להניע את מתגי החימוש, מתכונן לירי המבצעי הראשון שלי. נכנסנו לתוך ערוץ הנחל מצפון לכפר בטיסה נמוכה תחת ענן .הגשם  התחזק והקשה על פעולת מכשיר ראיית הלילה בעוד אני מתאמץ לסרוק את שביל העפר לאורכו. לבסוף מצאתי את הרכב כשהיינו ממש קרובים אליו, והנהג סחט את דוושת הגז בניסיון עקר להתחמק. קיבלתי אישור ירי. עברנו לריחוף והמתנתי שיתרחק מעט ויעבור את הטווח המינימאלי לשיגור. אז יריתי טיל אחד שמילא את המכונית באלפי כדורי ברזל , וטיל נוסף שהרים אותה לאוויר בתוך סערה של אש, ושלח אותה לוהטת, להתרסק  במורד הערוץ.

חזרנו לטייסת עם חיוך של מנצחים, וקיבלנו מחמאות ומחיאות כפיים כל הדרך אל חדר התחקירים. מפקד הטייסת התעכב ,וכשהגיע לבסוף ניהל את התחקיר ביסודיות ובמקצועיות. כל אחד מהמשתתפים דיבר בתורו, הציג את התמונה שקלטו עיניו, העיר או שיבח כל שלב ופרט שנראה לו משמעותי. צפינו בסרט הטיסה הלילית בתוך ערוץ הנחל, ובסרטים שצילמו המצלמות בקצות הטילים בזמן מעופם. שוב קיבלנו מחמאות על התפקוד המקצועי ועל הביצוע המעולה. א

חרון דיבר המפקד. לאחר שהחמיא לנו בקצרה הוא נעצר לקחת נשימה ארוכה, ואז פתח : 'שני נוסעים נהרגו ברכב : המבוקש, ואשתו שהצטרפה אליו ברגע האחרון לפני שיצא מן המוסך. התצפיתן שזיהה אותה העביר על כך דיווח למטה הפיקוד, ועדכן שהרכב יוצא אל עבר דרך העפר שבקצה הצפוני של הכפר. בשלב הזה הועברה אליכם ההוראה להתקרב עד טווח זיהוי השביל. במטה התנהל ויכוח מהיר וסוער האם להמשיך במבצע. בינתיים אתם התקרבתם וזיהיתם את הרכב. מח"א (מפקד חיל האויר) אמר שזה הזמן להחליט.הוא שאל מי בעד אישור ירי והרים את ידו. אחריו הורמו מספר ידיים נוספות והאישור ניתן. אתם ביצעתם את תפקידכם על הצד הטוב ביותר. תמיד קשה לעמוד במצבים בהם חפים מפשע נפגעים, ולצערי זו לא הפעם הראשונה שאירוע כזה מתרחש. אתם צריכים לשמוח שחיסלתם את אותו מחבל שהרג ישראלים רבים, והיה הורג רבים נוספים אילו היה יכול. אשתו לא הייתה אשמה, זה היה המזל הרע שלה ואין מה לעשות לגבי זה. במחיר של הרוגה אחת חפה מפשע חסכתם הלילה חיים של אנשים רבים'.

במשך חודש שלם חזרתי ואמרתי לעצמי את אותם משפטים ששמעתי ממפקד הטייסת, מנסה להחליט האם זה היה הוגן. כלפיה,כלפיי ובכלל. קול אחד קרא בתוכי : עזוב את הצבא, רק כך תוכל להימנע מהרג מיותר נוסף, הייה אדון לגורלך, אל תהיה כלי משחית בידי אחרים.  קול שונה הצטרף מתוך השקט של המדבר והוא לחש: תתגבר,תחזור, זה חשוב.

  טל רם, יולי-אוגוסט 2009  

 מלחמה פנטסטית/ טל  7041721 (2006)

חשבתי איך ארגיש אם הטלפון  יצלצל וממספר חסוי תודיע לי מזכירה אוטומטית שזה אינו תרגיל, ושעלי להתייצב במקום ובשעה המיועדים. חשבתי מה יקרה כשעיתונאית יפה תשאל אותנו בעודנו צובעים את הפנים, מה אנחנו חושבים על מהלך העניינים, ואיך ההרגשה לצאת מן השגרה ולעבור בתוך פחות מיממה מבגד ים בחוף הים למין אימון חפוז בבא"פ, ו"יאללה – מלחמה!".

הרי ראוי לחשוב על תשובה ראויה, כי אחרי הכול  בבוא העת תעמוד לרשותי אולי דקה אחת של תהילה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. החלטתי לגבש דעה : מהו הדבר שהכי הייתי רוצה שיקרה עכשיו?   נדמה לי שמצאתי תשובה: תמיד הרי, החיילים הקטנים הם שנשלחים להתרסק על מערכי האויב, בזמן שהגנרלים יושבים מול מפות ומסכים ומשחקים במשחק המוות הנורא שלהם. תמיד החיילים הם שנשלחים קדימה, למרות שבמקרים רבים הראש שלהם חושב על דברים כל כך שונים –  וקשה להם להאמין שהם עושים את מה שהם מצווים.

אז חשבתי שראוי להפוך את הפירמידה על חודה –  לתת לגנרלים להלחם בזמן שכל החיילים יישבו ביציע ויעודדו. חשבתי שאם רק נחדיר קצת רוח ספורטיבית טובה במהלך העניינים, נוכל לפתור ביתר קלות כל קונפליקט. נוציא לדרך את תחרות איש הברזל –  ראש בראש – רמטכ"ל נגד רמטכ"ל. קרב איגרוף – בלי חוקים ובלי מצוות – רוצים לראות דם של גנרלים ניתז באוויר. רוצים לראות את חורצי הגורלות אוכלים אדמה וקופצים שוב על רגליהם כדי לחטוף עוד מהלומה, כדי לרסק עוד רקמה – כי הקרב הזה,כאן ביציע  – זו  – ורק זו! –  המלחמה. וכשהכול ייגמר, ושני הצדדים חבולים ורצוצים ואף אחד לא רוצה להמשיך יותר, יכריז השופט על המנצח. ואז יבוא הנ"ל אל המפסיד, ילחץ את ידו ויאמר שהיה קרב קשה, ושהוא יריב ראוי לשמו. והמפסיד יאמר למנצח שבאמת היה קרב מכובד, ושרצה האל וכך הוא הסתיים הפעם.

הם יעמדו אחד   ליד השני על דוכן ויקבלו מדליות זהב וכסף על רקע עידודו הרועש והמתרגש של הקהל. ובסוף הכול פשוט יחזור לקדמותו, ואפילו יהיה קצת יותר טוב משהיה. וכולם יחכו בחדווה לעת הבאה בה גנרלים יואילו לכתת רגליהם בחזרה אל הזירה.

רגע מושלם

ביום בו הכול יהיה מושלם הזמן ייעצר. הסוף יהיה תמונה אחת של אושר צרוף.

 

(סיפור לא אמיתי)

גן העדן של צ'יף פארמאסוסו

שוב אנחנו ממריאים, ממשיכים להתרחק מאי קטן לאי קטן יותר. בין פפואה לפיג'י, נקודות זעירות בצבע חום-ירוק מבצבצות על רקע מפה כחולה, והשם 'ונואטו' מתנוסס בין הגלים.

מטוס נוסעים זעיר מטרטר בקול גדול ונוסק במאמץ. ליבי אוחזת את ידי בכוח. נוף האי שמתחתינו משתנה במהירות: כפרי החוף ומטעי הקוקוס נעלמו, ואת מקומם תופס ג'ונגל פראי. גבעות תלולות מכוסות עצים ומטפסים משתוללים, מוח ענק וירוק שבתחתית ערוציו זורמים מים חומים.

אחר כך מגיע ים, כחול ויפיפה, מואר בשמש בוקר שצובעת עננים דקים. מן החלון נראים איון זעיר ובו לגונה מבודדת ואחר כך ריף טבעתי על שלל גווני התכלת וכחול-עמוק שלו. לבסוף אנחנו מגיעים – לשם – לאי ירוק בים. אי שאף אחד עוד לא הרס, שייך למקומיים, יד ראשונה מאלוהים.

עשב גבוה רץ בין הגלגלים והטייס מתקשה לשמור כיוון בעת הבלימה. ביציאה מן המטוס, הג'ונגל כמו משמיע לנו מנגינה זרה. די. ג'יי מסתורי שיחק בכפתורים בזמן שריחפנו, והמוזיקה עכשיו ברורה, חדה וחזקה מדי.

מניפים תיקים על שכם, והשמש מכה. תחת עץ פיקוס ענק אנחנו עוצרים, מזיעים ועייפים, ומחפשים סימן חיים. סוף סוף הגענו , אבל החיוך הענק כבר פינה מקומו למבט תוהה: מה עושים עכשיו?

אפי (Epi), זה שם האי. קראנו בספר שמתגוררים בו אלפיים כפריים , רובם חיים בשבטים באותה פשטות משך אלפי שנים. בלי חשמל, מים זורמים, ביוב, אספלט או בטון. בלי עיתוני חדשות, ובלי להבין שהם זן הולך ונעלם. כל אורח שמגיע גונב פיסה קטנה מהתמימות שלהם, ואנחנו תוהים איך נצליח להשתלב בלי להרוס.

בני וונואטו שפגשנו עד כה בפורט-וילה (שבאי המרכזי, Efate) היו אנשים שמחים וחמים. ראינו את זה מהרגע הראשון בעיניים שלהם, בחיוכים ברחובות, ונוכחנו בהמשך ברוחב הלב של אנשים שאירחו אותנו ובילו איתנו בכל אחד מהימים שהעברנו בעיר הבירה. הסתבר לנו שהם זכו במקום הראשון בעולם במדד האושר הלאומי. כנראה זה רק גרם לחיוך שלהם לגדול…

את מדד האושר הלאומי, אגב, טבע והפיץ מלך בהוטן, ממלכה קטנה ומסוגרת ברום ההימלאיה. ארבעת הפרמטרים שעל פיהם הוא נקבע הם: 1.צמיחה חברתית וכלכלית הוגנת וברת קיימא; 2.שימור וקידום התרבות; 3. שימור הסביבה הטבעית ; 4. ממשל תקין ואחראי. יש מי שטוען שההזיות האוטופיות של המלך בדבר אושר נבעו מחוסר בחמצן. אחרים משוכנעים שהן תוצאה של מחסור בזיהום אוויר… כך או כך, הרעיון יפה.

ובחזרה לבני וונואטו: לאחר שנחשפו לתרבות המערב במאות האחרונות, ולצרות שגרר המפגש, הם החליטו שברצונם לשמר את תרבותם הייחודית, של חיים מוכרים ופשוטים בחברה שבטית. לאחר שבחנו מה הם יכולים להרוויח מפיתוח כלכלי על פי אופנת הקפיטליזם לעומת מה יש להם להפסיד , הם החליטו במודע להישאר בצד, בכפרים במעבה הג'ונגל או לשפת הים.

ייתכן שלא רצו להסתבך בעסקאות בעייתיות ולאבד את עולמם, כפי שקרה בלא מעט איים שכנים שנוצלו בשל משאביהם. האי בוגנוויל, למשל, הסמוך לפפואה-גינאה-החדשה, מתנהל עד היום בצל טראומת מלחמה, שפרצה בעקבות הקמת מכרה נחושת עצום .דוגמה כאובה נוספת היא האי באנאבה   Banaba הקרוב לפיג'י, שנחרב וננטש לאחר שאדמת הגואנו (קומפוסט מצואת עטלפים) המשובחת שכיסתה אותו בשכבה גבוהה משך עידן ועידנים נכרתה על ידי הילידים עצמם, שהועסקו בחברה אוסטרלית. הקומפוסט נשלח באוניות משך כמעט שמונים שנה לדישון אדמות אוסטרליה וניו-זילנד המשגשגות.

ההיסטוריה של בני האיים האלה מרתקת וכואבת, אך גם מעניקה תקווה. הם הגיעו בסירות קאנו קטנות שיצאו מפפואה ואיי-שלמה לפני למעלה מ 3400 שנה, וחיו בניתוק מוחלט מן העולם. הם נחשפו רק כשמגלי עולם ספרדים שחיפשו אחר היבשת האגדית אוסטרליה גילו במקרה את הארכיפלג במאה ה-17 והעניקו לו את השם 'ההברידים החדשים'.

במהלך המאה ה-19 החל להתנהל מסחר עם הילידים, בעיקר סביב עץ הסנדלווד המשמש בתעשיית הקטורת במזרח אסיה. באותם ימים שררה איבה בין השבטים השונים, ותוך זמן קצר עירבו המנהיגים המקומיים את הסוחרים במלחמות, ודרשו להשתמש בתותחי הספינות כדי לרסק את כפרי יריביהם.

מאוחר יותר שבטים שלמים התפתו לצאת בעקבות נוכלים מחופשים למיסיונרים ,נחטפו בספינות, ונמכרו לעבדות באוסטרליה, בפיג'י ובאיים נוספים ברחבי דרום הפסיפיק. חלק מאלו שזכו לשוב לאחר שנים הושארו באיים של שבטים עוינים, שטבחו בהם ואכלו את בשרם כמנהג המקום.

במהלך עשרות שנים של קשר עם העולם, הצטמצמה אוכלוסיית ונואטו ממיליון נפשות ל 50 אלף. הסיבה המרכזית לדילול האוכלוסין, מסתבר, לא נבעה מכוונות זדון. רוב בני וונואטו מתו באותה תקופה פשוט בגלל שלא הצליחו להתמודד עם המחלות הלא-מוכרות להם, שנשאו האירופאים והאסייתיים.

קץ העבדות הגיע רק בראשית המאה העשרים הודות ללחצים פוליטיים מתמשכים שהפעילה הכנסייה הפרסבטריאנית ( זרם בנצרות הפרוטסטנטית), שניהלה לאורך שנים מערך מיסיונרי מקיף ומוצלח מאוד במדינה , אם לשפוט לפי רמת הפשיעה הנמוכה, האמון וטוב הלב של האנשים. הם חינכו את הילידים על מילותיו של ישו: לאהוב ולחמול, לוותר ולהסתפק.

במהלך המאה העשרים וונואטו הייתה כבושה ונתונה תחת שלטון משותף של הבריטים והצרפתים. הם יצרו באיים שפה משותפת – מעין אנגלית רצוצה בתיבול צרפתי שזכתה להיקרא 'ביסלמה'((לדוגמא : 'nem blong tal' – שמי הוא טל)). בשנת 1980, לאחר מאבק, זכו הילידים לבסוף בעצמאות והצליחו לכונן שלום חם בין כל השבטים. כיום חיים ברחבי וונואטו 206 אלף איש, רובם ממשיכים להתגורר בכפרים שבטיים מסורתיים, גאים ושמחים מאוד בעצמאותם.

בשל הניתוק של השבטים, שפזורים על כ 70 איים שונים, נוצרו במהלך אלפי השנים למעלה ממאה שפות מקומיות. מאות הדורות של ניתוק מהסביבה יצרו מגוון תרבותי עצום, וגם מנהגים שבטיים מפליאים ומוזרים, כמו קפיצת באנג'י, כשהרגליים קשורות לחבל הקלוע משורשי-אויר (כמו אלה של טרזן). לשבטים יש גם הרבה מן המשותף: קניבליזם, למשל, היה נהוג שם עד שנות השבעים של המאה ה-20 (!). שבטים שלמים מתפקדים עדיין כמשפחה מורחבת של אחים ואחיות, אמהות ואבות, ובמקומות רבים לובשים בגדים מסורתיים שעשויים מעלים. ילדים יוצאים לתקופות חניכות ארוכות באיים אחרים, כדי להוסיף ולחזק את רשת הקשרים, ולצד הנצרות, כשפים ממשיכים לתפוס מקום מרכזי במארג החיים של אותם אנשים, שאחת לכמה שנים חווים מחדש את עוצמתו של טבע משתולל.

Mapuna Bay

בעודנו תוהים מכאן לאן, ג'יפ עצר על דרך בוצית צרה, והנהג הזמין אותנו בחיוך לקפוץ אל תא המטען הפתוח.הוא לקח אותנו צפונה אל לאמן-ביי, הכפר היחיד באי שזכה למידה מועטה של קידמה. הדרך עוצרת נשימה, ונמשכת שעתיים מטלטלות בין גבעות פרא וואדיות.

כעבור יומיים של התאוששות יצאנו ברגל אל קו הרכס, וירדנו משם לעבר החוף המזרחי. עייפים ומזיעים הגענו לכפר "מוריו" שלשפת מפרץ יפה, מבלי לדעת שחיפושנו תם. עוד אנחנו נחים על החוף, מגיעה לקראתנו אישה צעירה וחייכנית, מחזיקה תינוק ומלווה בשתי ילדות. " אני נקלה" , היא הציגה את עצמה בחיוך. "ביתו של הצ'יף. הבית שלי נמצא מעבר לשביל ואתם מוזמנים להישאר."

לאחר שעזרה לנו להקים אוהל תחת העצים, יצאנו יחד לצעוד ברחבי הכפר. מצידי השביל גילינו גינות מטופחות, עצי פרי, ואנשים בחצרות . ילדים התקבצו והתחילו לטפס על עצים גבוהים כדי לאסוף פירות משונים ולתת לנו לטעום, ונשים זקנות באו ללחוץ את ידינו ולהחליף מילים חמות בשפה בינלאומית של חיוכים וכוונות טובות. לאורך השונית ראינו גברים עוסקים בדיג צלצל, בעוד אחרים בונים ומתחזקים בתים וסוכות ברחבי הכפר. נקלה הסבירה שמרבית בני הכפר נמצאים כעת במעבה הג'ונגל, ועוסקים בטיפוח הבוסתנים הרבים שחבויים שם.

תמונה

בשבילי כפר מוריו

הים נסוג ואנחנו יורדים אל חוף בזלתי, ומגלים שם שני מעיינות קסומים שנחשפו בשפל: האחד – בריכה עגולה ורדודה בין סלעי הבזלת, ומיועד לרחצה ולכביסה. השני, קטן יותר – לשתיה. נשים יושבות לא הרחק מאיתנו בצל , אורגות כפות דקלים וצופות על הים השקט הרוגע. צעירים וצעירות נעצרים על השביל ומציצים בחיוך ביישני.

תמונה

ליבי עם המשקה הלאומי במעיין שנושק כעת לים הגואה. הר הגעש Lopevi ברקע.

תמונה

מקומיים חותרים בקאנו.

נקלה מסבירה שהחצרות הרחבות הן רכוש פרטי, שניתן לכל בית אב על ידי הצ'יף. בסך הכל גרים בכפר כמעט מאה אנשים, ובין החצרות עוברים שבילים צרים ואין למצוא אף גדר מלבד גדר חיה. נראה שלכולם יש קורת גג, אחים וחברים, שפע של מזון מן האדמה ומי מעיינות. ובמקום כבישים יש סירות קאנו קטנות ושבילים מבוראים שמקשרים בין הכפרים. באותו יום התחלנו לחוש ולהבין מדוע אנשי ונואטו מתעקשים לשמור על התרבות הייחודית שלהם.

תמונה

אמא נקלה, קנלי התינוק, רייצ'ל הקטנה והלנה הפרועה.

Laplap

לקראת ערב הוזמנו אל חצר הבית של נקלה כדי לקחת חלק בהכנת ארוחה חגיגית. בתפריט : Laplap. מנה אחת גדולה ומשביעה שהכנתה נמשכת שעות. יחד קלפנו, שטפנו וריסקנו ירקות שורש ארוכים ולבנים שנקראים יאם. אספנו אגוזי קוקוס מרחבי החצר, וצפינו בנקלה מפצחת אותם, מפרידה את המיץ, ומגרדת בסבלנות אין קץ את הבשר הטעים והלבן לתוך קערה גדולה.

הגברים יצאו לבוסתן להביא ירקות שורש נוספים, וגם עלי כרוב-איים ועלים ענקיים ששמם, כמה מפתיע: עלי לפלפ. הם דומים לעלי בננה, אבל גמישים וחזקים יותר, ומתאימים מאוד לאפיה.

על המדורה הגדולה שהוצתה הניחו הגברים חלוקי בזלת שהתלהטו לאיטם. העלים הגדולים הונחו  על הארץ בשתי-וערב, ואז שכבה אחר שכבה הונחו עלי כרוב האיים, היאם המרוסק, עלים נוספים ומעל הכל – קרם קוקוס מבושל ועשיר שהופק בעמל רב, ומי ים מלוחים. הכול קופל לריבוע גדול ונקשר.

תמונה

מכינים Laplap . משטחים את עיסת היאם על שכבת עלי כרוב האיים.

בשלב הזה הופיע בחצר הצ'יף, ראש הכפר, שנראה שמח ונינוח. מיד הוא ניגש ובירך אותנו, האורחים במילים יפות ובחיוך, ונתן לנו שני קוקוסים ענקיים שקילף והכין לשתיה. בלי שום גינונים הוא השתלב בעבודה, מסדר שכבת אבנים לוהטות במדורה, מניח יחד עם אדם נוסף את הלפלפ במרכז, ומכסה את היצירה בשכבה נוספת של בזלת חמה .

בזמן שהמאפה נצרב בחום ומעלה ניחוחות , הגברים נאספו למלאכת הכנת הקאווה. זהו משקה מסורתי שבעבר השתמשו בו רק בטקסי קבלת אורחים לצורך יצירה של אוירת נועם ותקשורת טובה. מדובר בשורש של שיח, שמקלפים וסוחטים. המיץ שיוצא הוא בעל השפעות משכרות, וגורם לאנשים להרגיש שמחים ותקשורתיים. קליפות קוקוס-חצוי מלאות בנוזל עברו מיד ליד. שתינו מתוך נימוס. טעם איום ונורא! צריך להתאמץ בשביל לא להקיא, אבל התחושה מאוד נעימה… כשהלפלפ מוצא מן האש כולם כבר יושבים במעגל, מדברים ונהנים מדקות אחרונות של אור שקיעה.

על החוף ובמעבה הג'ונגל

נקלה הגיעה עם בנותיה, הלנה ורייצ'ל, לארח לנו חברה על החוף. 13 ק"מ מאיתנו, בתוך הים, ניצב אי הר הגעש Lopevi, שראשו מכוסה תמיד בעננים. לפני 9 שנים התפרץ ההר. "זה היה מאוד יפה." היא נזכרת בפנים זורחות " פתאום בערב הוא הרעיש והתחיל להעיף הרבה לבה אדומה אל תוך הים. נהרות של לבה זרמו במורד ההר עצמו והגיעו עד למים. כל הכפר ירד לאכול ביחד על החוף, שהיה מואר באדום , ולא היה צורך להדליק מדורות…"

חיכינו יחד לבואו של צ'יף פארמאסוסו Parmasusu, במטרה להצטרף אליו לעבודה בבוסתן. כשהגיע הוא הביא לנו מגוון פירות, וחיכה בנחת עד שנסיים לאכול. יצאתי איתו, סוחב מריצה, ועד מהרה סטינו מן השביל והתחלנו לטפס במעלה היער הצפוף. הצ'יף הלך בראש עם מאצ'טה ענקית בידו, מקצץ בתנועה קלה מטפסים סוררים , ענפים ושורשים על כל צעד ושעל. בשלב מסוים השארנו את המריצה , והמשכנו לטפס עם סלים קלועים, עד שנעצרנו ליד עץ קוקוס כדי לשתות – קוקוס כמובן – ולנוח.

עוד דקה או שתיים של טיפוס, ואז התגלה הבוסתן המרשים של הצ'יף : חלקה נרחבת ובה מגוון עצי פרי וביניהם ערוגות של שיחי ירקות-שורש כמו טארו, בטטה, קומארה ויאם. כל הצמחים נראים נהדר וגדלים על אדמה כהה-כהה ועדינה שבורחת מבין האצבעות.

התחלנו לאסוף פירות: הצ'יף מפיל ואני תופס. לאט וביסודיות עברנו בין עצי פפאיה בעלי פירות ענקיים, והגענו לעץ גבוה שעליו פירות דמויי מנגו . מילאנו חצי סל עם אותו פרי טעים ומשונה בעל גרעין קיפודי.

משום מקום הצטרפה אלינו ביתו הצעירה של הצ'יף – ג'יני – ביחד עם הלנה, הילדה של נקלה. מלוות בארבעה כלבים הן עזרו לנו לאסוף לימונים ,קנה-סוכר וקוקוסים. כשהורדנו פפאיה רכה יתר על המידה הצ'יף חתך אותה לארבעה חלקים וחילק חתיכה לכל אחד מן הכלבים.

אחר כך הגענו לשיח בננה גדול, שנגדע בשלוש מכות מאצ'טה. הכלבים נהנו מבשר הבננות הפגועות, בזמן שג'יני סיפרה לי שאת הבננה שהופלה יחליף במהרה שתיל חדש שיגדל וייתן פרי בתוך שבעה חודשים! לאחר שהצ'יף הבעיר מדורות גזם, התחלנו לעשות את דרכנו בחזרה אל הכפר עם מטען כבד ומגוון של פירות הגן.

הצ'יף

תפקידיו של צי'ף פארמאסוסו רבים ומגוונים, כפי שלמדנו מהשיחות עם המשפחה. כל אדמת המפרץ שייכת לו ,והוא מחלק לחברי השבט זכויות שונות כמו קרקעות, אישורי דיג, ואישורי בנייה. הוא האדם שאחראי על השלום ועל הסדר בקרב אנשי הכפר כולו. אם הוא מרים עלה של קוקוס מעל ראשו מול אנשים שרבים, הם חייבים להפסיק בו במקום.

ב 2004, נקלה מספרת, ציקלון הלך והתקרב אל האי. הים התגבה, והגלים התפרעו והגיעו אל סף חצר הבית שלה. רוחות אדירות נשבו, ענפים נשברו מכל עבר, עצים שלמים קרסו, ואנשי הכפר התחבאו בתוך בקתות העץ והתפללו. צ'יף פארמאסוסו, היא מספרת עם ברק של גאווה בעיניים, מיהר אל הג'ונגל לחפש עלה של עשב מיוחד שנקרא עלה-ציקלון, ויצא להתייצב מול הסופה. עם עלה הציקלון בידו הוא נעמד באמצע המפרץ מול הים הגועש, והתחיל לועס ויורק אותו; כישוף שנועד להסיט את הסערה.

לאחר שעות ספורות שככה הסערה. הכפר נותר על כנו, והחוף כוסה בגזעי עצים. רובם נשטפו שוב אל הים כבר בגאות הבאה.

תמונה

מפרץ Mapuna

תמונה

יחד עם צ'יף פארמאסוסו.

הימים בכפר עוברים בנינוחות. ישנן שעות בהן שומעים את הגלים נשברים בעוצמה על קצה הריף במרחק קילומטר מכאן. זה נשמע כמו רעמים מתגלגלים! השמועה שהגענו עושה לה כנפיים, ואנשים שונים מבקרים אותנו על החוף, מביאים פירות, ולעתים גם נשארים מעט. הצ'יף עצמו מבקר בכל יום מביא הפתעות ומתיישב לשיחה. הוא כל כך נדיב ,מעשי ומיוחד. ואנשי הכפר כל כך אכפתיים ונעימים. בתוך אי גן העדן הקטן שגילינו , ברור לנו שהכפר הזה הוא הצלחה אנושית גדולה.

 

שעת האנופלס

06:00

מסתבר שלא הכל מושלם בכפר. קמנו עם אור ראשון וראינו דאגה בעיניה של נקלה מתחת לחיוך הרך. רייצ'ל הקטנה סבלה כל הלילה. היא רעדה בלי שליטה ,הבטן שלה התנפחה וכאבה, והיא קדחה מחום. ההורים ניסו לצנן אותה עם מטליות ספוגות במים, ומוקדם בבוקר יצאה המשפחה במסע רגלי, במעלה הגבעה, לעבר המרפאה המרוחקת.

בשעת אחר הצהרים חזרו כולם וחיוך של הקלה על פניהם. רייצ'ל נבדקה, ונמצא שהיא חולה במלריה. האבחון ותחילת מתן התרופה היו מוקדמים, ולכן רבים הסיכויים שהיא תתאושש.

אותנו זה הדאיג כמובן, וכשהתחלנו לשאול שאלות, הסתבר שכמעט כל מי שחי באפי חלה במלריה בזמן זה או אחר, ובחלק מן המקרים אנשים נפגעו קשה. במהלך היום הגיעו לבקר אותנו לורן, מתנדבת אמריקאית מחיל-השלום, יחד עם אביה המאמץ – הצ'יף. לורן, בחורה מקסימה שהפכה עם הזמן לבת המקום, סיפקה לנו פרטים חשוביםלגבי המחלה וההתמודדות עמה. מסתבר שבמהלך השנים האחרונות הוקמו ברחבי האי 14 תחנות רפואת חירום קטנות, שבהן ניתן להשיג את התרופה למחלה. דבר שני שחשוב מאוד לדעת – אם תופסים את המחלה צריך לקחת את התרופה בשלב מוקדם ככל האפשר.

21:45

אני מתעורר מן השינה בתחושה מוזרה, ומרגיש כאב במפרק הירך. קר לי ואני רועד. אני מתכסה היטב ומרגיש איך הקור מתגבר. ליבי מתעוררת ושואלת:"אתה רועד?" . "קר", אני עונה. מודאגת, היא מכסה אותי בשמיכה שלה, מחבקת ומרגישה איך בין ידיה מתגברות הרעידות, ומתפשטות בעוצמה אל כל הגוף. תחושת קור פנימי נוראה אוחזת בי, ואני רועד בעוצמה ללא שליטה במשך רבע שעה.

כשהרעידות נרגעות לבסוף אני מרגיש איך משתלטת עלי חולשה במהירות. מלריה? למרות הכדורים שאנחנו לוקחים? שנינו חושדים שכן. החום מזנק בתוך חצי שעה ואני לוקח כמות כפולה של אופטלגין נוזלי. ליבי מתעקשת שצריך ללכת עכשיו למרפאה, אני עדיין שוקל להעביר את הלילה באוהל. החום ממשיך לטפס… עוד אופטלגין נספג במערכת הדם ואני משתכנע – צריך למהר!

חושך בחוץ, כולם כבר הלכו לישון . "תעירי את המשפחה,תבקשי מהם שילכו למצוא רכב. ותעירי גם את לורן", אני מבקש מליבי. גשם התחיל לרדת, ואז נעלם ושב לפרקים. אבי המשפחה יצא ברגל לכפר שנמצא במרחק 5 ק"מ במעלה גבעה גבוהה כדי למצוא נהג ג'יפ.

באוהל

בינתיים אני שוכב באוהל, תחושת הגוף מעורפלת, כמו ענן של צמר גפן. הכול נעים ושום דבר לא כואב. רק הראש נותר ערני. אני מחפש את פנקס המחלות הקטן שקיבלנו במרפאת החיסונים , וקורא בו לאור פנס: "מלריה – נגרמת מעקיצת יתוש. מובילה לחום גבוה, התקפי רעידות, עוויתות, קומה… עשויה להיות קטלנית".

בקצה העולם, על אי קטן, במרחק 100 ק"מ מאי קטן אחר, שבו יש בית חולים של מדינת עולם שלישי… אני מתחיל להתכונן להמשך. חושב על המקום ועל המצב שאליו נקלענו, ומהר מאוד מחליט שאין לי זכות להתלונן. אמנם בצרות, אבל לפחות עושה עכשיו את הדבר שכל כך חשוב לי – מטייל,פוגש תרבויות אחרות, רואה מקומות מיוחדים… וזה הרי גורם לי לשמוח כל כך.

סמוך לאוהל לורן והמשפחה התקבצו, מתייעצים ביניהם בטון מודאג. אני מציץ דרך הכילה שבפתח ומסתכל על המפרץ. כמה שהוא יפה הלילה. ליבי אהובתי על קו המים מנסה ליצור קשר טלפוני עם הארץ. מעליה ירח גדול מציץ מבעד לעננים , משתקף בגלים בפסים של כסף.

אני משתדל לאגור כוחות להמשך, ונזכר בשיחה בה שמעתי על ספר החיים והמתים הטיבטי. דובר על כך שכל אדם צריך להיות מוכן לפגוש את המוות בכל רגע בחייו, בלי להצטער ובלי לכעוס. אז אני מתחיל להגיד תודה לאלוהים על עולם יפה כל כך, ולהתנצל על כך שאנחנו הורסים אותו . אני מתכונן לחולשה גדולה. עוצם עיניים ומבקש עזרה. מבקש כוח משמיים שיחזק אותי ויעזור לי.

יוצאים לדרך

הג'יפ מגיע לבסוף. לורן ונקלה עוזרות בקיפול האוהל. בעלה של נקלה , שרק חזר מן המסע הלילי, ניגש להעיר את רייצ'ל החולה ואת קנלי התינוק, ומחזיק את שניהם על ידיו. אנחנו נפרדים מן המשפחה המורחבת בהתרגשות רבה ובהוקרת תודה, ומבקשים מלורן להתלוות אלינו.

יוצאים לנסיעה במעלה הגבעה, בשביל מלא מהמורות, אוספים את האחות מביתה, ומגיעים למרפאה. אח נוסף, אנטוני שמו, מגיע ומתחיל לבדוק אותי לאור פנס. חום גבוה, חולשה, רעידות, כאבי מפרקים – סימפטומים של מלריה. הוא לוקח לי דם לבדיקה ומודיע שהמיקרוסקופ יוכל לעבוד כשיופעל הגנראטור בבוקר. אז מה עושים בלי תוצאות הבדיקה? יש פתרון מעשי : מתחילים עם הטיפול התרופתי האינטנסיבי כבר עכשיו, במקום לחכות לבוקר. בסך הכול עברו 4 שעות מתחילת הרעידות ועד לקבלת התרופה.

לורן התגלתה כאישה הנכונה במקום הנכון: היא מתרגמת במהירות את שפת הביסלמה, ושואלת מגוון שאלות כדי להשיג עבורנו מידע רב ככל האפשר. בנוסף למידע היא מצליחה להתקשר ולארגן לנו טרמפ

לעבר מנחת המטוסים שבדרום האי. אני לא רוצה לחשוב איך היינו פועלים אלמלא כל הידע החיוני והעזרה שקיבלנו ממנה.

הלילה עובר בשקט יחסי בחדר האישפוז – לראשונה אנחנו ישנים במיטה באי! – כשבחוץ גשם ניתך בעוז. בבוקר אני מתעורר עם חום גבוה ובחילה. אנטוני נכנס לחדר ומודיע שתוצאת הבדיקה חיובית. החדשות הטובות : התרופה, Coartem, נחשבת לטובה ביותר בעולם. הם קיבלו אותה במשלוח לפני ארבעה חודשים בלבד, עקב תחלואה בהיקף של מגפה, שפוקדת את האי : 60 אנשים מתוך 400 תושבי הסביבה זוהו כחולי מלריה וטופלו באותה מרפאה במהלך החודש שעבר!

אחרי שפע תודות אנחנו נפרדים מצוות המרפאה, ויוצאים דרומה בג'יפ אל עבר המנחת. הנסיעה ארוכה וקשה מאוד, עקב הבוץ הרב, אבל הנהג מצליח להתגבר וזוכה למחיאות כפיים. כשאנחנו מגיעים מתאמת החשש – אין מקום על הטיסה. שמונה נוסעים הזמינו מקום, שניים נמצאים באי שכן וארבעה כבר התייצבו כאן. המטוס הבא ימריא בעוד שלושה ימים ואולי עליו יהיה מקום עבורנו.

סחוט מהנסיעה ומהחום אני נשכב על ספסל בצל ואומר לליבי שהיא חייבת להשיג לנו מקום על הטיסה. גם אם זה אומר לקנות מאנשים את הכרטיסים שלהם במחיר כפול. גם אם זה אומר שנשב על רצפת המטוס. האפשרות שאשאר על האי בלי השגחה רפואית לא מוצאת חן בעיניי.

ליבי ניגשת אל האדם היחיד שבצריף הקבלה ובטון חמור מודיעה לו שמדובר במקרה חירום, שחבר שלה חולה מאוד והוא צריך להגיע לבית החולים. בינתיים מגיעים שני הנוסעים הנוספים, והדאגה מתגברת . הדייל מדווח על המצב במכשיר הקשר, ומנסה להשיג אישור לא לאסוף את שני הנוסעים שבאי השכן, כדי שיוכל להעלות אותנו. לאחר דקות ארוכות מתקבלת תשובה שלילית.

עוד זמן עובר, והדייל מודיע לכולם שהמטוס עתיד להתעכב. אני ממשיך לשכב מותש על הספסל, מרטיב שוב ושוב מגבת במים קרים ומצנן באמצעותה את הראש. בכל עשר דקות הופך צד בגלל החום הרב.

אחרי שעה שלמה הדייל קורא לליבי ומודיע לה: יש לכם מקום על הטיסה! נמצא מטוס אחר שמסוגל לאסוף את הנוסעים באי השכן, ויש לנו מקום! כל הכבוד, ליבי! כל הכבוד, ונואטו!

מטוס הנוסעים הזעיר מתאמץ מאוד להתנתק מהקרקע לפני שכר העשב מסתיים והופך לג'ונגל פרוע.

במשך שתי דקות הוא מקרטע נמוך מעל הים, ורק אז מתחיל לצבור גובה בקצב של צב. הים הכחול מנצנץ בשמש הצהריים , ותחושת ההקלה של שנינו עצומה. כאן בוונואטו, הגרוע ביותר – וגם הטוב ביותר – כבר מאחורינו.

תמונה

ניצחון מתוק. תודה עצומה לתרופה, לאנשי ונואטו המדהימים, לליבי ולאל!

טל רם, מאי 2010. (סיפור אמיתי)

 

 

 

 

 

 

פרה מספר 4343

יש חוויות שבגיל צעיר קשה לתפוס במלוא הדעת, ולמרות זאת הן מותירות רושם שהולך ומתבהר  עם השנים. כזה הוא סיפורה של פרה שהכרתי.

ראשית מעשה בסתיו 1989,  היא שנת בר המצווה שלי. התחלתי לעבוד אז ברפת הקיבוץ במסגרת יום עבודה שבועי. למדתי לגרוף זבל עם טרקטור , לאתר פרות 'דורשות', לצבוע גדרות, לקרצף קירות, ובעיקר – לחלוב.

תוך זמן קצר התחלתי להבין איך נראים חיי הפרות, והתרשמתי שהם אינם מסעירים במיוחד: בכל יום מתקיימות שלוש חליבות, ותמיד נמצא אוכל למילוי ארבעת הקיבות. יש מקום לחרבן ויש מקום לרבוץ. במקרה מדובר באותו המקום, אבל כנראה זה לא כל כך מפריע אחרי שמתרגלים. אם לפרה מסוימת סדר העניינים לא ממש מתיישב, היא תקבל לרוב מכה קלה עם חתיכת צינור השקיה, ובמידת הצורך יש עוד כמה פתרונות יצירתיים שעוזרים להבהיר את תוואי התלם ועומק החריש. אבל לרוב אין צורך בעזרים, כי השגרה מתנהלת לה ברוגע ענייני ונעים.

בהתחלה העבודה נראתה לי פשוטה וברורה. פשוטה יותר מלהקשיב למורה או מלהכין שיעורים. פשוטה הרבה יותר מלנסות להבין איך הדברים מתארגנים בבית הספר החדש, עם כל כך הרבה ילדים. טובה במידה כזו שאצפה לה, וארגיש שזהו יום של חופש באמצע השבוע.

לאחר ארבעה חודשים קרה מקרה. אל העדר ההומוגני הצטרפה פרה אחת, צעירה ומשולחת רסן.  מעט לאחר שהמליטה הפרידו אותה מבנה-בכורה, ובזמן שהעגל הובל לטיפול באגף העגלים (שמכונה 'יונקיה'), נאבקו בה עובדים אחרים , והעבירו אותה אל אגף החולבות.  מופתעת ונזעמת מהשינויים החדים, היא מיהרה להפגין את חוסר הסכמתה.

שבוע ראשון רוגש וקשה עבר על הצוות בניסיון להשתלט עליה. אחריו בא עוד שבוע, קשה יותר. אחריו חלף שבוע שלישי  בלי כל סימני רגיעה. הזעם של אותה מבכירה נשאר כשהיה  ורק היכולת שלה לגרום נזקים הלכה וגברה. לא עבר יום מבלי שהיא  מצאה שיטות חדשות לבטא את תסכולה ואומללותה.

לילה אחד היא קפצה מעל גדרות, הצליחה לשבור את דלת העץ של היונקיה והצטרפה  אל בנה. בלילה הבא  היא הסתערה על דלת ברזל שהחליפה את קודמתה בפתח היונקיה, ועיקמה לגמרי את המסילה. לאחר מכן קשרו את שתי רגליה האחוריות באזיקים, כדי שתתקשה לרוץ או לקפוץ.

רפתנים ברחו מפניה כל אימת שהתחילה להשתולל , ופחדו מאוד מהמפגשים עימה בזמן החליבות. אבל הכי קשה היה הבכי שלה –  מין רצף של קריאות 'מווווווווווווו' ארוכות, עמוקות ומלאות בכאב שהטרידו את חברי הקיבוץ בבתים המרוחקים 300 מ' משם.

שני אנשי צוות הובילו את המאמץ לטפל בה, ולהרגיל אותה לתפקיד החדש. ראשון היה נמרוד, המנהל, שמתח באותם ימים את גבולות הסבלנות שלו , והקדיש זמן רב לניסיונות הרגעה ולהתמודדות עם הבעיות הרבות שעוררה. שני היה יורם, רפתן צעיר, חרוץ ועקשן. כמו חונך מסור הוא היה מנהל איתה קרבות ארוכים ומתישים רק כדי להשיג נצחונות קטנים כמו להוביל אותה ממקום למקום לפי רצונו, או להצליח לחבר את מכשיר החליבה ולהחזיקו במקומו עד לריקון מלא של העטינים.

במקרים בהם לא הצליחה לברוח ממנו, היא מצאה עצמה נכנעת לכמה רגעים לכיפופי הזנב המכאיבים, למכשיר מונע הבעיטות  שהניח במהודק על מפשעתה, לשוקר החשמלי, לבידוד בתא הטילוף, וגם למכות שהוא הפליא לעיתים קרובות באחוריה מתוך רצון כן של אדם בוגר להסביר לפרה איך פרה צריכה להתנהג.

 אבל תמיד, ברגע שהרפה ממנה, היא היתה ממהרת להתרחק וחוזרת לסורה.

בגיל 12 פחדתי מפרה מספר 4343.  התרגשתי מהאומץ שלה וריחמתי עליה, ולא ידעתי למה לקוות. קיבלתי הנחייה ברורה שלא להתקרב אליה, וצייתתי.

חודש לאחר תחילת האירועים, סדרן העבודה קבע חליבת לילה משותפת ליורם ולי. באותה חליבה, לקראת השעה 4 לפנות בוקר, יורם תמרן את הפרה לקרבת שער מכון החליבה , וניסה לדחוק אותה אל מעבר לפתח. הוא טיפס על מעקה המתכת האלכסוני שנועד לנתב את הפרות, כופף את הזנב שלה בחוזקה, וחבט בה בצינור השקיה. היא לא זזה, והוא צעק אלי שאביא לו את השוקר.

עמדתי בפתח המכון וראיתי איך ביד אחת יורם אוחז בזנב המקופל של הפרה, ובשנייה מקרב אליה את השוקר, תוך מאמץ לשמור על שיווי משקל. הוא הרפה מהזנב ומיהר לשלוח יד קדימה כדי לחשמל אותה. כאשר פגע בה היא התכווצה מכאב, ורגע לאחר מכן התייצבה,  הניפה זוג רגליים קשורות, ושלחה אותן בבעיטה חזקה אחורה.

תוך שבריר שניה התנגשו טלפיה בעוצמה ברגליו של יורם, וגרמו לו לעוף אל מעבר למעקה, לחבוט את ראשו בעצם האגן שלה,  ולהמשיך להתרסק מטה אל הבטון הרטוב והמלוכלך.

אחרי שנחבט, הכל קפא לרגע. כשהתנערתי מההלם, זינקתי לתפוס את רגליו והתחלתי לגרור אותו אל מעבר למעקה. משכתי בכל כוחי עד שלבסוף הבאתי אותו אל פתח המכון, ורק אז הבחנתי שעיניו עצומות והוא לא זז בכלל.

הוא התעורר מצעקות הבהלה שלי, ובבכי רועד של הקלה הפכתי אותו על גבו. עיניו נדדו במבטים לא ממוקדים במאמץ להבין איפה הוא נמצא, ובאותו הזמן הפרה התגנבה אלינו בשקט. היא העבירה את ראשה מתחת למעקה, נמתחה קדימה, לקחה שאיפה עמוקה ואז הרכינה צווארה וגעתה לעברו 'מווווווו' יחיד, שקט, וממושך. הבל הפה החם שלה כיסה את פניו באדים.

מיהרתי להתקשר אל נמרוד, שבא לפנות את יורם אל בית החולים. אני זוכר אותו  יושב ברכב ומחכה לקרח. מתוך עיניו בקעו נחלים שקופים שזרמו במורד פניו הקשוחים, מתחתרים ומפלסים נתיב בין זבל רטוב ודם טרי.

המשכתי לחלוב לבד, ונתתי לפרה לחמוק אל קצה הרחבה. התעלמתי ממנה ועבדתי. לא התקשרתי לאף אחד. לקחתי את הזמן. שתיתי נס קפה עם חלב טרי. הקשבתי למוזיקה. הרכבתי מכשירי חליבה, שמתי יוד, הוצאתי פרות, הכנסתי פרות, הרכבתי עוד מכשירי חליבה, וישבתי לנוח לרגע על מדף הנירוסטה. ושוב קמתי לשים יוד על שורת עטינים גדולים וורודים. ואחר כך הפרות צעדו ברוגע בחושך הקר, ואני בעקבותיהן קורא "קדימה" ומקיש על הגדר.

לאחר שסיימתי, נמרוד ראה אותי עומד בין דלת המשרד לרחבה, ומסתכל על הפרה. הוא סימן לי לגשת אליו למשרד.

התיישבתי מולו. הוא הרים את הטלפון, חייג  מספר והפעיל את הרמקול. בצד השני הורמה השפורפרת. "חמיד", הוא קרא. "מי זה ,נמרוד? אהלן, סבאח אל חייר!", ענה קול גרוני מהצד האחר. " מה קורה איתך, חמיד? רוצה פרה?". "מה זאת אומרת, 'רוצה פרה' ?"  הוא שאל. " פרה! חינם! רוצה?". " בטח שרוצה", חמיד ענה, " מה הבעייה שלה?". " מה הבעיה? משוגעת לגמרי. לא רוצה לעבוד אצלי במפעל. יותר טוב שהיא תחפש קוצים יבשים בהרים, ותגן על העגלים שיהיו לה מפני נחשים וזאבים. יבלטו לה העצמות מרוב רעב והיא לא תתגעגע, ובגלל זה אני  לא מוכן לריב איתה יותר. בוא, קח אותה מהר".

אחרי שסיים, הוא פנה אלי ושאל: " אז מה למדת מהסיפור הזה ?". הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה להגיד. "לך, תישן על זה." הוא אמר לי. "אתה נראה עייף".

טל רם 24.9.11

(סיפור לא אמיתי. מבוסס על חוויותי כרפתן צעיר מאוד)